בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ  9808/06

 

בפני:  

כבוד השופט א' א' לוי

 

כבוד השופט ס' ג'ובראן

 

כבוד השופט י' עמית

 

המערער:

ירון סנקר

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

מדינת ישראל

                                          

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 15.10.06, בת.פ.ח. 1119/04, ניתן על ידי סגנית הנשיאה ברכה אופיר תום והשופטים: סוקולוב מרים, שנלר ישעיהו

                                          

תאריך הישיבה:

ח' בניסן התש"ע      

(23.03.10)

 

בשם המערער:

עו"ד גיל גבאי ; עו"ד זוהר משה

 

בשם המשיבה:

עו"ד אריה פטר

 

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

 

1.        בית-המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער, פה אחד, בשתי עבירות של רצח, וכן בעבירות של ניסיון לרצח, בריחה ממשמורת חוקית, שוד מזוין, קשירת קשר לבצע פשע, חבלה בכוונה מחמירה, ניסיון לחבול בחומר נפיץ, ונשיאת נשק והובלתו. בעקבות ההרשעה, נדון המערער לשני מאסרי עולם במצטבר, וכן 25 שנות מאסר לנשיאה בחופף. הטענה המרכזית בה התגונן המערער במהלך משפטו – ובה הוא דבק גם בהליך הנוכחי – היא כי ההודאות שמסר בחקירתו במשטרה ובעטיין הורשע, אינן קבילות לשמש כראיות מאחר שניתנו בניגוד לרצונו החופשי.

 

 

 

האישומים

2.        כתב-האישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ייחס למערער שישה אישומים שבוצעו כולם בעת שהיה בבריחה ממאסר בן 12 שנים. האישום הראשון עניינו מעשה שוד שביצע המערער בגפו, בעוד שיתר האישומים עניינם ניסיונות חיסול שונים בהם נטל חלק בהוראתם של אחרים.

 

           מהאישום הראשון עולה, כי כשלושה חודשים לאחר שיצא מהכלא ולא שב, ביצע המערער שוד מזוין בעסק להמרת כספים באשדוד, כאשר הוא מזוין בסכין עמו איים על עובדת המקום כי ירצח אותה אם תתנגד לו. באותו אירוע הוא נטל שלא כדין סכום של 17,000 דולר, 700 אירו ו-60,000 ש"ח.

 

           באישום השני נטען, כי במהלך שהותו בכלא התיידד המערער עם מי שהיה שותפו לתא, חנניה אוחנה (להלן: "חנניה"). בעקבות רציחתו של האחרון, חבר המערער לאחיו של חנניה, רפי ומשה אוחנה (להלן: "רפי", "משה" או "האחים אוחנה"), ואלה ביקשו ממנו, באמצעות איש הקשר שלהם, צ'רלי שטרית (להלן: "שטרית"), לגרום למותו של אחד – שמעון זריהן (להלן: "זריהן"), בו ראו את האחראי לרצח אחיהם. רפי הורה למערער להתלוות לאדם נוסף שהתעתד להיפגש עם זריהן במסעדה בתל-אביב, תוך שהוא נחזה להיות מאבטחו האישי, ולגרום למותו של זריהן. ביום המפגש המתוכנן, ד' באייר התשס"ג (6.5.2003), נסעו השניים למסעדה, ובהגיעם לשם שלף המערער את נשקו, ירה שלוש יריות בגבו של זריהן ונמלט. באישום זה יוחסו למערער עבירות של ניסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע פשע.

 

           באישום השלישי נטען, כי בבוקר יום ב' בסיוון התשס"ג (2.6.2003), הגיע המערער יחד עם חמישה אנשים, ובהם שטרית וישראל גנון (להלן: "גנון"), לבניין בו התגורר שלום דומרני (להלן: "דומרני"), מתוך כוונה לרצוח אותו כנקמה על שהביע סיפוק ממותו של חנניה. בעוד ששטרית ושלושה אחרים המתינו במקומות שונים מחוץ לבניין, נכנסו פנימה המערער וגנון, שהגיעו יחדיו במכונית גנובה אותה החנו בחניון הבניין, והמתינו בקומה הראשונה. כאשר ראו כי המעלית עושה את דרכה למטה מקומת מגוריו של דומרני, מיהרו ללחוץ על לחצן המעלית, כך שזו תיעצר מולם, אולם משהדלת נפתחה נגלה לעיניהם אדם אחר – שי בן אמו. זה האחרון, חברו של דומרני, שאל את המערער לפשר מעשיו במקום, והמערער, שהבין כי נחשף, מיהר לירות לעברו שלוש יריות בעוד שגנון ירה ירייה בודדת. באישום זה יוחסו למערער עבירות של ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע וחבלה בכוונה מחמירה.

 

           באישום הרביעי נטען, כי האחים אוחנה ביקשו לגרום למותם של האחים יעקב ונסים אלפרון, מאחר שחשדו כי גם להם היה חלק בהמתתו של חנניה. במהלך חודש ספטמבר 2003 הצטייד המערער, בסיועו של שטרית, בכובע, אקדח ומטען חבלה, ונסע לביתו של יעקב אלפרון. המערער ניסה לחבר לרכבו של האחרון מטען חבלה, אך משכשל, נטל את המטען ועזב את המקום. באישום זה יוחסה למערער עבירה של ניסיון לחבול בחומר נפיץ.

 

           באישום החמישי נטען, כי המערער קשר עם אחרים לרצוח את יצחק אברג'יל (להלן: "אברג'יל") ואחרים, על ידי פיצוץ מכונית תופת בפתח אולם שמחות. המערער, שטרית ואדם נוסף הכניסו מטען חבלה לרכבו של המערער ונסעו לכיוון האולם. המערער, שביקש למנוע את פיצוץ המכונית בפתח האולם, ביים תאונת דרכים, ובעקבותיה נמלט מהמקום ושב לדירתו עם האחרים. בעודם בדירה נטלו השלושה רובה מסוג M-16, והתמקמו בקומה השנייה של המרכז המסחרי הסמוך לאולם. משכשלו בזיהוי אנשים הקשורים לאברג'יל, הם עזבו את הזירה מבלי לבצע את זממם. באישום זה יוחסו למערער עבירות של ניסיון לרצח, נשיאת או הובלת נשק וקשירת קשר לביצוע פשע.

 

            באישום השישי והאחרון נטען, כי המערער קשר עם האחים אוחנה ושטרית לרצוח את חיים שאבי (להלן: "שאבי"), נוכח החשד כי היה מעורב ברצח של חנניה. ביום המיועד נסע המערער כשהוא מחופש למספרה בהוד-השרון בה שהה שאבי. עם כניסתו למקום ירה המערער ירייה אחת לעבר שאבי, וזה מיהר להימלט מהמקום, תוך שהוא חולף בריצה על פניו של תומר שבת ז"ל, עובר אורח תמים שישב בפתח המספרה כשהוא לבוש בחולצה דומה לזו של שאבי ותווי פניו דומים לו. המערער – שחשש כי שגה בזיהויו של שאבי – ירה לעבר תומר שבת מספר כדורים והרגו. בהמשך, הבחין המערער בשאבי כאשר הוא כורע על ברכיו, ירה בראשו, הרגו ונמלט מהמקום. באישום זה יוחסו למערער שתי עבירות של רצח בכוונה תחילה וקשירת קשר לביצוע פשע.

 

השתלשלות החקירה

3.        נוכח העובדה כי עיקר טענותיו של המערער תוקפות את הפעולות שנקטו החוקרים במהלך חקירתו, מצאתי לנכון לפרט את השתלשלות האירועים מרגע מעצרו. כחודשיים לאחר הרצח שתואר באישום השישי, נעצר המערער בשדה התעופה בן-גוריון כשהוא מנסה לצאת מהארץ בזהות בדויה, והוחזר לכלא שאטה כדי להמשיך לשאת במאסרו. במהלך חקירה משטרתית נרחבת בפרשה אחרת שזכתה לכינוי "תיק הביילורוסים", שאף בה היה המערער מעורב, בוצעו האזנות סתר לשיחות שביצע במכשירי הטלפון הציבוריים שבכלאו, ובהמשך הוא נעצר. במהלך חקירתו בימ"ר תל-אביב – חקירה שכאמור התמקדה בפרשת הביילרוסים ולא בפרשה דנן – ביקשה המשטרה להגיע להסכם עד מדינה עם המערער, אולם בסופו של יום לא הבשילו המגעים לכדי הסכם. אי לכך, נמסרה למערער הודעה לפיה המשא ומתן עמו הופסק, וכל שיאמר משלב זה ואילך עלול לשמש כראיה לחובתו (להלן: "הודעת ההפסקה", ת/251א). ואכן, כשבועיים לאחר מכן הוגש כתב אישום נגד המערער ואחרים בתיק הביילרוסים. המשך החקירה – בגין חשד למעורבותו של המערער ברצח הכפול של שאבי ותומר שבת ז"ל, התנהלה על ידי ימ"ר מרכז ונמשכה כשלושה חודשים. תחילה שמר המערער על זכות השתיקה, אולם שלושה ימים לאחר שהחלו החקירות, הוא פנה לרס"מ שמעון גבאי (להלן: "גבאי"), והתעניין באפשרות כי המדינה תסכים לחתום עימו על הסכם עד מדינה (ת/107ה, בעמ' 13), ושב והתעניין באפשרות זו גם בחקירתו הבאה על ידי רס"מ יוסי מגר (להלן: "מגר") (ת/111א, בעמ' 39). נקודת מפנה בחקירה התרחשה לאחר שחוקריו של המערער עימתו אותו עם קלטת בה הוא נשמע מספר על מעורבותו בעבירות פליליות, בפני מדובב ששהה עמו בתאו, שיחה שבמהלכה אף הצהיר "אכלתי אותה" (ת/13, צד B בעמ' 1). בעקבות זאת, שב המערער וביקש לנהל משא ומתן להסכם עד מדינה. החוקרים מצידם, הבהירו לו כי אין ולא יהיה הסכם כאמור ללא אישור הפרקליטות, אולם המערער התעקש כי החוקרים יפעלו להשגתו של אישור זה, ואף הכתיב להם בראשי פרקים את סוג המידע שיהיה מוכן למסור אם ייחתם עימו הסכם (ת/130). ביום המחרת, ט' באייר התשס"ד (30.4.2004), שבו החוקרים והבהירו לו כי לא מתנהל עמו משא ומתן, ועודדו אותו להודות במיוחס לו במטרה לכפר על מעשיו. מאמציהם של החוקרים צלחו, שכן כבר באותו יום מסר המערער הודאה מלאה על חלקו במרבית העבירות שיוחסו לו, ומיד לאחר מכן יצא את חדר החקירות והוקלט בסתר כשהוא מפליל את שולחיו (להלן: "ההודאה הראשונה" - ת/133ג-ה, ת/161).

 

           גם בימים שלאחר מכן, המשיך המערער ומסר פרטים נוספים שהיה בהם כדי להשלים את המידע שמסר לחוקריו במסגרת ההודאה הראשונה (ת/137, ת/138, ת/181א-ב, ת/26). באשר לאזהרה ששיגרו החוקרים לעבר המערער  – כי הם אינם מנהלים עמו משא ומתן – הרי שזו לא הייתה לשווא, שכן ביום ט"ו באייר התשס"ד (6.5.2004), אסרה פרקליטות המדינה לפתוח עם המערער במשא ומתן לכריתת הסכם (להלן: "החלטת הפרקליטות"). יחד עם זאת, החלטה זו לא הובאה לידיעת המערער. להיפך – בחקירה שנערכה למחרת היום ציינו החוקרים באוזניו כי טרם התקבלה החלטה בשאלה אם ניתן לקיים עמו משא ומתן, וכי החלטה זו צפויה להתקבל בשבוע שלאחר מכן. באותו יום שלח המערער מכתב לבני משפחתו בו הצהיר על כוונתו ליטול את חייו, הודה כי הרג שני אנשים וכן כי התוודה על מעשיו בפני החוקרים (ת/227, ת/140). יומיים לאחר מכן פנה המערער לחוקרים במטרה לקדם את הדיון בנושא הסכם עד מדינה, והציע לקיים מפגש עם שטרית כדי לשכנעו להפוך אף הוא לעד מטעם התביעה. במטרה לצנן את התלהבותו של המערער, יידע אותו רפ"ק שמעון אלימלך (להלן: "אלימלך") פעם נוספת כי לא מתנהל עמו משא ומתן, תוך שהוא מסייג את דבריו במילה "בינתיים" (ת/28, בעמ' 12). מספר ימים לאחר מכן נעתרו החוקרים לבקשתו של המערער ולקחו אותו לקברו של הבבא סאלי. במהלך הביקור ברחבת הקבר, וכאשר הוא מוקלט בסתר, מסר המערער פרטים נוספים על ניסיון הרצח של דומרני, וכן על מעשה רצח אחר שאינו מעניינו של תיק זה ובוצע על-ידי אחרים. ביום כ"ז באייר התשס"ד (18.5.2004), בעקבות בקשת המערער מחוקריו להיפגש עם רב כדי להיוועץ בו באשר להפללתם של שולחיו, הוא הופגש עם שוטר שהתחזה לרב (להלן: "הרב המתחזה"). מטרתם של החוקרים הייתה כי זה האחרון ישכנע את המערער למסור בכתב את ההודאות שמסר על-פה. תחבולה זו הצליחה, שכן כבר באותו יום מסר המערער הודעה מלאה ומפורטת שתועדה בכתב יד, בצילום ובהקלטת אודיו בה הוא הודה בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והפעם הפליל גם את שולחיו ושותפיו לביצוע (להלן: "ההודאה השנייה") (ת/40, ת/40א, ת/41א-ה). בהמשך, עומת המערער עם יתר המעורבים בפרשה והטיח בהם את עיקרי גרסתו. כשבועיים לאחר ההודאה השנייה, שלח המערער מכתב נוסף (ת/262) שמוען לפרקליטות, בו נתבקשה לספק לו ולבני משפחתו הגנה, ובמסגרתו טען כי התוודה על מעשיו מאחר ומצפונו לא הותיר לו ברירה אחרת.

 

משפט הזוטא

4.        בבית-המשפט המחוזי כפר תחילה המערער במיוחס לו, אולם מספר חודשים לאחר מכן וטרם תחילת ההוכחות, העלה לראשונה את הטענה כי הודאותיו אינן קבילות וזאת משני טעמים: ראשית, כי הן נגבו מפיו תוך שימוש באמצעים פסולים, וביניהם הבטחות שווא ופיתוי. וכך לדוגמה טען, כי במהלך החקירות הבטיחו חוקריו כי יינתן לו מקור הכנסה וכן מענק כספי ששוויו רב, וכי הודאתו עשויה לסייע לו כדי שלא יידרש לשהות ולו יום אחד מאחורי סורג ובריח. זאת ועוד, נטען כי ההודאות נמסרו בעקבות אמצעים פסולים שהופעלו בחקירה, בהם הפגישה עם הרב המתחזה, וכן לקיחתו של המערער לקברו של הבבא סאלי. כמו כן, נטען כי החוקרים הרעיפו על המערער שלל הטבות החורגות מן הראוי והמקובל, כאשר במרכזן עומדת מערכת היחסים המיוחדת והחריגה שנרקמה בינו לחוקר אלימלך, במסגרתה יצאו השניים לטיולים לים ולמסעדות, נפגשו עם משפחת המערער, והחוקר אלימלך אף הצהיר לא אחת באוזני המערער כי יהיה מוכן לסייע לו ככל אשר יחפוץ. שנית, נטען כי ההודאות נמסרו בעקבות מצג שווא אשר חוקרי ימ"ר מרכז הציגו בפניו בכל הנוגע לכינונו של הסכם עד מדינה. נטען, כי מצג זה היה המשכו של המשא ומתן שהתנהל עמו בימ"ר תל-אביב במסגרת חקירת "תיק הביילרוסים", ועל כן חל על ההודאות החיסיון החל על דברים שנאמרו במסגרת משא ומתן לכריתתו של הסכם עד מדינה. יתר על כן, נטען כי אף במסגרת החקירה הנוכחית בימ"ר מרכז, נוהל עמו משא ומתן לחתימתו של הסכם עד מדינה, וחוקריו, מגר וגבאי, הבטיחו לו כי אף אם לא ייחתם עמו הסכם כאמור, לא יעשה שימוש בדבריו והניירת בה תועדו תופקד בכספת. על אלה הוסיף המערער וטען, כי החוקר אלימלך אשר השתתף בחקירתו, הבטיח לו כי גם אם לא ייקשר עמו הסכם עד מדינה, הוא יזכה להקלות מפליגות בגזירת עונשו, עד כדי פטירתו כליל מעונש (להלן: "התוכנית העוקפת").

 

           מנגד טענה המשיבה, כי לא הובטח למערער דבר בחקירתו, ואף לא נוהל עמו משא-ומתן לקראת חתימתו של הסכם עד מדינה. זאת ועוד, במסגרת חקירת "תיק הביילרוסים" הודע למערער מפורשות כי המגעים לכריתת הסכם עד מדינה מופסקים, ומרגע זה – וודאי שכך כאשר מדובר בחקירה נפרדת – היה ברור לו כי כל שייאמר ישמש כראיה לחובתו. עוד נטען, כי המערער היה זה שהציע את עצמו כעד מדינה, אולם נוכח חומרת מעשיו דחתה פרקליטות המדינה את יוזמתו.

 

5.        בית-המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער לפיה הודאותיו נגבו ממנו באמצעים פסולים. ראשית, נקבע כי האמירות שהופנו למערער במהלך חקירותיו לא היו בגדר הבטחות קונקרטיות או פיתויים ממשיים שבכוחם לשבש את יכולת הבחירה שלו ולהביא לפסילתן של ההודאות שמסר, אלא לכל היותר ניתן לראות בהן הבטחות מעורפלות במסגרתן התחייבו החוקרים כי יעשו כל שביכולתם כדי להביא להקלה בעונשו של המערער, וכי יסייעו לו ולבני משפחתו במישור הכלכלי ובמישור הביטחון האישי. זאת ועוד, אומנם ניתנו למערער הטבות שונות ובהן ביקורים בביתו, יציאות משותפות למסעדות ולים, ואף נרקמו יחסי ידידות בינו ובין בני משפחתו עם החוקר אלימלך. אולם אלה התרחשו רק לאחר שהמערער כבר הודה בחלק מהעובדות המפלילות; מרבית ההטבות בהן זכה נועדו למנוע ממנו ליטול את חייו כפי שהצהיר לא אחת כי יעשה; וממילא אין לראות באמירות ומעשים שעיקרם דברי שכנוע, הטפת מוסר ופניה למצפונו של הנחקר כאמצעי פסול, מאחר שלמערער נשמרה היכולת לבחור אם למסור את הודייתו או להימנע מכך. אשר על כן, קבע בית-המשפט, כי חרף חלקת הלשון של חוקרי המשטרה והשימוש שעשו במניפולציות לשוניות, אלו לא התגבשו לכדי אמצעי חקירה פסול, ויש לראות בהן חלק משיטת חקירה מתוחכמת שהיא כורח המציאות בחקירות סבוכות כמו זו.

 

           אף הטענה כי חלק מן ההודאות נמסרו במסגרת משא-ומתן לקראת הסכם עד מדינה, נדחתה. נקבע, כי המשא-ומתן שהתקיים במהלך החקירה שהתנהלה בימ"ר תל-אביב בתיק הביילרוסים, הסתיים מבלי שהבשיל לכדי הסכם. הודגש, כי למערער נמסרה הודעת ההפסקה (ת/251א) בה הובהר לו כי כל שיאמר משלב זה ואילך עשוי לעמוד לחובתו, והוא אף אישר זאת כפי שעלה מחקירתו באותו יום (ת/251ב, בעמ' 4). עוד נקבע, כי לא זו בלבד שהחוקרים יידעו את המערער במהלך חקירותיו כי לא מתנהל עמו משא ומתן, אלא שאף הוא עצמו היה מודע לכך, ועל כן דרש מהחוקרים כי ישובו ויפנו לפרקליטות כדי להשיג את האישור הנדרש, שבהיעדרו – כך הצהיר – לא יאמר דבר. תימוכין לקביעה זו מצא בית-המשפט אף בעובדה שהמערער היה זה שחתר בעקביות להשגתו של הסכם עד מדינה כבר בראשית חקירתו, מתוך תקווה כי הדבר יוביל להקלה של ממש בעונשו. התנהגות זו, נקבע, עולה כדי ראשית הודיה, שאין תוכנה נופל לגדר החיסיון החל על-פי דין על דברים הנאמרים במסגרת משא-ומתן לקראת הסכם. בית-המשפט מצא חיזוק למסקנה זו, במכתב ששלח המערער לפרקליטות, ובמסגרתו ביקש כי תינתן לו ולבני משפחתו הגנה, וזאת מבלי להזכיר כלל את ההבטחות שלטענתו ניתנו לו, וכן את המשא ומתן שקיים לכאורה עם חוקריו. טענתו של המערער – כי היעדר פרטים אלו נעוץ בעובדה שהמכתב נוסח בידי החוקר אלימלך, נדחתה. גם הטענה לפיה חוקריו של המערער הבטיחו לו כי דבריו לא ישמשו כראיה נגדו אף אם לא ייחתם עמו הסכם עד מדינה אלא יונחו ב"כספת", נדחתה. עוד נקבע, שהעובדה כי חוקרי המשטרה נמנעו מלדווח למערער על החלטת הפרקליטות כי אין לנהל עימו משא ומתן מיד לאחר שהתקבלה, אינה מגבשת עילה של פסלות ההודאות, הואיל וחלקן נמסרו ממילא טרם החלטת הפרקליטות; מדברי המערער עלה כי הוא הבין בכוחות עצמו מהי ההחלטה שהתקבלה; ולבסוף, מששבו החוקרים ובפיהם לא היתה הסכמה, משמע שזו לא הושגה.

 

           בית-המשפט קמא דחה גם את טענת המערער לפיה הובטחה לו הקלה של ממש בעונש, גם אם לא ייחתם עמו הסכם עד המדינה. נקבע, כי בהעדר תיעוד להבטחות ואמירות כאמור, ועקב העיתוי המאוחר בו העלה המערער את טענתו, יש לראות בה כאלתור מאוחר. כמו כן, נמצא שמתמליל החקירות עולה כי הובהר למערער לא אחת כי בכל מקרה לא יעלה בידו להימלט מעונש מאסר, כמתחייב מחומרת מעשיו.

 

            בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אף מדברי המערער עצמו עלה כי לא היו אלה אותם אמצעים פסולים והבטחות שהביאו אותו להודות במיוחס לו, כי אם תחושות החרטה וייסורי המצפון שחווה, וכן הכרתו כי לא יעלה בידו להימלט ממאסר, תובנות שאף מצאו ביטוי במכתב ההתאבדות.

 

           חרף זאת, מצא בית-המשפט לנכון לבקר את התנהלות החוקרים, שכללה מתן אותן הטבות למערער, וכן את מערכת היחסים החריגה שנרקמה בין המערער לחוקר אלימלך. נקבע כי גלישה מרחיקת לכת שכזו מנהלי החקירה המקובלים, עלולה בנסיבות מסוימות להביא לטשטוש רצונו של הנחקר, עד כדי הקמת עילה לפסילת ההודאות שמסר, על אף שבעניינו של המערער, לא כך היה.

 

6.        לקראת סיום הדיון במשפט הזוטא, הוסיף המערער וטען, לראשונה, כי חלק מן החקירות כלל לא תועד. בית-המשפט קבע כי דין טענה זו להידחות, הואיל ומשפע הראיות שהוצגו עלה כי תשאוליו וגביית הודאותיו של המערער תועדו כולם, הן חזותית והן קולית, ועלתה מהן תמונה ברורה של חקירה רציפה. כן נקבע, כי בהעדר ראיות באשר לטיב השיחות שנערכו מחוץ לחדר החקירות, ומטבע הדברים לא תועדו – באשר אין להעלות על הדעת כי מכשיר ההקלטה ילווה את החוקר והנחקר בכל אשר ילכו – לא ניתן לקבוע מסמרות בשאלה אם הן חלק מן החקירה אם לאו. על כך הוסיף בית-המשפט, כי העובדה שטענה זו הועלתה רק לאחר עדותו של החוקר אלימלך, מעידה ביתר שאת כי מדובר בניסיון של המערער לחזק טענתו בדבר הבטחות שווא שכביכול ניתנו לו באותן שיחות עלומות.

 

           טענה נוספת אותה העלה המערער רק בשלב הסיכומים של משפט הזוטא, עניינה מניעת זכותו להיוועץ בעורכת-דינו דאז, על-ידי שכנועו כי מוטב לו לפעול על פי עצות חוקריו. בית-המשפט קבע, כי העובדה שלטענה זו לא נמצא זכר בין שלל הטענות שהועלו בפתח הדיון אומרת דרשני; מחומר הראיות לא עלה כל נתק בין המערער לבאת-כוחו דאז, שבוודאי לא הייתה יושבת בחיבוק ידיים לו סברה שמרשה הורחק ממנה; ולא נמצא בחומר החקירה תיעוד לאמירות שהיה בכוחן כדי למנוע מהמערער היוועצות. עוד נקבע, כי אין בכוחה של האמירה הבודדת של החוקר אלימלך למערער "אני עכשיו העורך דין שלך" (ת/13, בעמ' 27), בלתי הולמת ככל שתהא, לעלות כדי פגם בזכות ההיוועצות שלו, ואין לייחס לחוקר אלימלך כוונה להיכנס לנעליה של באת כוחו של המערער.

          

           בעקבות כל אלה קבע בית-המשפט המחוזי כי הודאות המערער קבילות כראיות במשפטו.

 

הכרעת הדין

7.        נוכח דחיית הטענות במסגרת משפט הזוטא, עמדו הודאותיו של המערער במרכז ראיותיה של המשיבה. להודאות נוספו שני המכתבים שכתב המערער במהלך תקופת חקירתו, כאשר האחד מוען לבני משפחתו והשני לפרקליטות, במסגרתם הודה ברציחתם של שאבי ותומר שבת ז"ל, וכן הצהיר כי המניע למסירת הודאותיו היה רצונו להכות על חטא (ת/140, ת/227, ת/262). משתמה פרשת התביעה, זומן המערער לדוכן העדים. אולם הוא הכריז כי בכוונתו להמתין עד אשר יקבל בית-משפט זה החלטה בערעורו בשאלת משפט הזוטא, ועד אז ימלא פיו מים. המערער דבק בעמדתו חרף הפצרותיהם של באי-כוחו ושל בית-המשפט, שהבהירו לו כי אי מסירת גרסה כאמור בפתח פרשת ההגנה, כמוה כשתיקה, על כל המשתמע ממנה לחובתו.

 

           בעקבות כך הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו. עמדת השופטים נסמכה על אימוצן של ההודאות אותן מסר המערער, להן ניתן משקל רב נוכח עמידתן במבחני האמת שנקבעו בפסיקה (עמ' 18 להכרעת-הדין), לצד "דבר מה נוסף" בכל אחד מן האישומים לחיזוק אמיתות הדברים. כך, באישום הראשון נקבע, כי די בתיאור המפורט של השוד האלים אותו ביצע המערער, ושל רצף האירועים שהובילוהו לנקוט צעד נואש כגון זה, כדי להעניק להודאה (ת/40) שמסר את המשקל הראוי לה. זאת ועוד, יש במכתבו של המערער לפרקליטות (ת/262), כדי ללמד על סימני האמת שבהודאתו במשטרה.

 

           באשר לאישום השני - הוא הניסיון לרצוח את זריהן, קבע בית-המשפט:

 

"תיאור מפורט כמו זה, הבונה אירוע שהתרחש, שלב אחר שלב, באופן לוגי ובדרך הקושרת בין כל הפרטים, אינו יכול לבוא מפי מי שלא חווה את האירוע בגופו, או, ממי שנטל בו חלק פעיל ובעל משמעות" (עמ' 23 להכרעת-הדין).

 

           בית-המשפט קמא הוסיף ומנה ראיות שבכוחה של כל אחת מהן לגבש "דבר מה נוסף" להודאת המערער באישום זה. כך לדוגמה, עדויותיהם של שניים מעובדי המסעדה אשר נכחו בזירת האירוע ואיששו פרטים מהותיים מעדות המערער. כמו כן, הראיות החפציות שנמצאו במקום האירוע, בהן ארבעה תרמילים וקליע שתאמו את הנשק בו הצהיר המערער כי עשה שימוש, ואף התעודות הרפואיות (ת/270, ת/271, ת/273) המתארות את פציעותיו של זריהן, שתאמו את הפציעות שתיאר המערער בהודאתו.

 

           אף על המשימה שהוטלה עליו, נושא האישום השלישי, הניסיון לחסל את דומרני במעלית ביתו, סיפר המערער בהרחבה בהודאתו. בית-המשפט שב וקבע, כי ריבוי הפרטים, התיאור המלא, סדר הדברים ההגיוני ורמת הדיוק שבהודאה, מצביעים על מידת האותנטיות שלה. אשר לראיות החיצוניות שבכוחן לגבש את אותו "דבר מה נוסף", הרי שדי בעדותו של שי בן-אמו – האדם שנורה במעלית, התואמת את הפרטים שמסר המערער (עמ' 2110 לפרוטוקול), לה התווספו המכונית הגנובה שאותרה בחניון הבניין עליה סימני הירי שתיאר המערער בהודאתו, וכן דו"ח הביקור בזירה ובו תיאור המעלית, הנזקים שנגרמו לה וכתמי הדם שנמצאו בה (ת/290).

 

           ביחס לעבירות שיוחסו למערער באישום הרביעי ובאישום החמישי, הניסיון לחבול באחים אלפרון ולחסל את אברג'יל, קבע בית-המשפט, כי נוכח הגיונם של הדברים, התיאורים המפורטים, הדיוק והעקביות, עומדים דבריו של המערער במבחן הפנימי של האמת בהודאה. זאת ועוד, דבריו נתמכים היטב גם בראיות חיצוניות. בעניין האישום הרביעי, נמצא כי דו"ח ההובלה של החוקרים בידי המערער לדירה בה אוחסנו בעבר כלי הנשק ששימשו אותו לביצוע העבירות (ת/145), וכן עדותו של עד ראיה לרצח הכפול אודות הרכב שנראה נמלט מהמקום, תיאור שהלם את הרכב בו הצהיר המערער כי עשה שימוש בתצפיותיו על ביתו של אלפרון (ת/364), עולים כדי דבר מה נוסף. בעניין האישום החמישי נקבע, כי עדותו של בעל הרכב עמו התנגש המערער, וכן הדו"חות על מציאת הרכב שנטש המערער מחוץ לאולם השמחות, משווים להודאה פן נוסף של אמינות (ת/358, ת/359, עמ' 2044 לפרוטוקול).

 

8.        האישום השישי, הוא האישום ברצח הכפול, עמד במרכזו של כתב-האישום. במסגרת הודאתו (ת/40, ת/40א, ת/41ג-ד) פרש המערער בפני חוקריו כל פרט ופרט מן האירוע, ובית-המשפט קבע כי עצם הבאתו של מידע זה די בו כדי להבהיר, הבהר היטב, כי אין מדובר בהמצאה פרי דמיונו של המערער כי אם בחוויה אמיתית, שרק מי שחווה אותה על בשרו יכול לתארה בפרוט כה רב. אך בנושא אחד לא הייתה ההודאה חד-משמעית, והוא המניע לרציחתו של תומר שבת ז"ל. תחילה טען המערער כי תומר נורה על-ידו בטעות, אולם בהמשך סיפר כי משהבחין בדמיון שבין שני הנרצחים, ונוכח חששו מכישלון בביצוע המשימה, החליט לירות אף בו. חרף זאת, נקבע כי שינוי זה בגרסה אינו מביא לזיכויו של המערער. בית-המשפט קבע כי די בתוכן ההודאות עצמן כדי להעיד על אמיתות תוכנן, והדבר אף מתבקש ביתר שאת נוכח דברי החרטה והצער שהביע המערער על שנטל חיים. לצד אלו, הובא בפני בית-המשפט מכלול רב של ראיות שבכוחן לשמש "דבר מה נוסף", ובהן: המכתבים ששלח המערער ובהם שב והתוודה על הרציחות, ואף חשף במסגרתם פרטים מוכמנים שהיו יכולים להיות ידועים רק למבצע האמיתי, כגון שמות הקורבנות, מקומות ביצוע העבירות, תיאור הבגדים שלבש, רחובות בהם חלף ועוד (ת/140, ת/44, ת/262); עדויות עדי הראייה לרצח שתיארו את לבוש המערער, בגדי הנרצחים, הרכב עמו נמלט המערער מהזירה, והיריות שירה לעבר קורבנותיו (ת/364); הקליעים שנמצאו בזירה ותאמו את הנשק בו השתמש המערער (ת/342, ת/344, ת/345); וכן צילום השברים של מכשירי הטלפון הניידים של המערער ונעליו המגואלות בדם שנמצאו על בניין הגג אליו הלך לאחר הרצח במטרה להיפטר מאותן ראיות מפלילות (ת/296).

 

           בית-המשפט הדגיש כי טענת המערער לפיה הודה בעבירות אותן לא ביצע נוכח הבטחות שניתנו לו – אינה מתיישבת עם טענתו האחרת לפיה הובטח לו כי לא יעשה שימוש בהודאות שמסר, שכן הדברים נאמרו במסגרת משא-ומתן להסכם עד מדינה, טענה ממנה עולה כי המערער סיפר לחוקריו אמת. עוד הודגש, כי שתיקתו של המערער במשפט היא "דבר מה נוסף" המחזק את ההודאות שנרשמו מפיו.

 

נימוקי הערעור

9.        המערער דבק בטענה לפיה ההודאות שמסר אינן קבילות ומשכך יש לפסול אותן, ולחילופין, להחזיר את הדיון בעניינו לבית-המשפט המחוזי או לראותו כעד מדינה. באי כוחו של המערער פרשו בפנינו בהרחבה את השגותיהם. הטענות כולן התמקדו בסוגיית קבילות ההודאות שנמסרו על-ידי המערער בחקירה, ואף לא טענה אחת כוונה נגד הראיות גופן. כריכתן של הטענות הרבות האחת בשנייה אך הקשתה על המעיין בהן לברור את המוץ מן התבן, אולם עיון מעמיק בטענות מגלה כי ערעור זה נשען על שלושה ראשים: האחד – ההודאות שמסר המערער אינן קבילות, שכן לצורך השגתן נעשה שימוש באמצעים פסולים אשר שללו את יכולת הבחירה שלו. בכלל אמצעים אלה מנו הסנגורים את ההבטחות שעל-פי הטענה ניתנו למערער; התחבולות בהן נקטו חוקריו ובעיקר התנהגותו של החוקר אלימלך. השני – נטען, כי על כלל אמירותיו של המערער חל חיסיון, נוכח המצג שהוצג לו באשר למגעים לקראת כריתתו של הסכם עד מדינה. המערער ראה מגעים אלה  כהמשך ישיר למשא ומתן שנוהל עמו במהלך חקירותיו בימ"ר תל-אביב, ואף הובטח לו כי אם לא ייכרת עמו הסכם של עד מדינה, לא ישמשו אמירותיו כראיה נגדו; ולבסוף, הראש השלישי בערעור עניינו בפגיעה הנטענת בזכותו של המערער להיוועץ בעורכת-דינו דאז, לאחר שחוקריו עודדו אותו לשים בהם את מבטחו, והחוקר אלימלך אף הגדיל והציג עצמו כסנגורו. לא זו אף זו, נטען כי משהביע המערער את בקשתו לשמש עד מדינה, היה על חוקריו להודיע לסנגוריה הציבורית על הצורך בייצוגו, שאלמלא כן באת כוחו דאז – שייצגה גם מעורבים נוספים בפרשה – הייתה מצויה במצב של ניגוד עניינים.

 

           לטענת המערער, מלאכת ההוכחה קשה עליו הואיל וחלק ניכר מן ההבטחות והאמירות שנמסרו לו וכן אלו שהוא מסר לחוקריו, לא תועדו באופן העולה כדי מחדל חקירתי חמור. 

 

דיון

10.      בתום עיון בחומר הראיות, בפרוטוקול הדיונים וטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בטענותיו של המערער כדי לשנות מן התוצאה המרשיעה בעניינו, ודין הערעור להידחות.

 

           כבר בפתח הדברים אציין, כי המסקנות אליהן הגיע בית-המשפט המחוזי, לפיהן לא הופעלו על המערער אמצעים פסולים עובר למסירת הודאותיו; לא נכרת עימו הסכם עד מדינה או נוהלו עימו מגעים להסכם כזה; ולא נגרמה כל פגיעה בזכות ההיוועצות שלו, הינה הכרעה המושתתת ביסודה על קביעות של עובדה ומהימנות. כידוע, ההלכה הפסוקה היא כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאים מעין אלה, הואיל והם נקבעו על ידי הערכאה הדיונית בהסתמך על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדים והראיות שהובאו בפניה (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 558, 565 (2003); ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 25.1.2007) בפסקה 38; ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 10.3.2008) בפסקה 28).

 

 

11.      כאמור, המערער משיג על ההכרעה בסוגיית קבילות ההודאות שמסר בחקירותיו במשטרה. סוגיית קבילותן של הודאות נבחנת בשני מסלולים: האחד, המסלול החקיקתי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פק' הראיות), לפיו הודאת נאשם תהא קבילה רק מקום בו בית-המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון. הפסיקה קבעה, כי דרישה זו מתקיימת מקום בו ההודאה נמסרה מבלי שהופעלו על הנאשם אמצעי לחץ חיצוניים, להבדיל מאמצעי לחץ פנימיים המתעוררים בנפשו של הנחקר, שהיה בהם כדי לשלול ממנו את יכולתו לבחור בין למסור את הודאתו אם לאו (ע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל פ"ד לג(3) 228, 233 (1979); ע"פ 5614/92 מדינת ישראל נ' מסיקה, פ"ד מט(2) 669, 678 (1995); ע"פ 1520/97 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 337, 351 (2001); ע"פ 10715/08 ולס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.9.2009) בפסקה 19). השאלה מהי פגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי, המובילה לפסילת ההודאה על-פי סעיף 12 לפק' הראיות, היא שאלה מורכבת אשר הפסיקה התחבטה בה לא מעט במהלך השנים. עם זאת, לפני שנים אחדות שב בית-המשפט והדגיש כי לא כל פגיעה מובילה באופן מיידי לפסילת הודאה שנמסרה, אלא רק פגיעה משמעותית וחמורה שיש בכוחה לשבש את כושר הבחירה של החשוד (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, (טרם פורסם, 4.5.2006) בפסקה 34) (להלן: פרשת יששכרוב). מסלול שני לפסלות הודאה מבוסס על הדוקטרינה הפסיקתית שהותוותה בפרשת יששכרוב, מכוחה מסור לבית-המשפט שיקול הדעת לקבוע כי ראיה היא בלתי קבילה אם מתקיימים בה שניים: האחד, כי היא הושגה שלא כדין, היינו באמצעי חקירה המנוגדים להוראת חוק, תקנה או נוהל מחייב; באמצעים בלתי הוגנים; או באמצעים הפוגעים שלא כדין בזכות יסוד מוגנת. השני, כי "קבלת הראיה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לתנאי פיסקת ההגבלה" (שם, בפסקה 63). החלטה בדבר פסילתה של ראיה על-פי מתווה זה אף היא אינה אוטומטית, אלא נתונה לשיקול דעתו של בית-המשפט בכל מקרה לגופו. אמות המידה המנחות את בית-המשפט במסגרת איזון זה הן רבות ועליהן נמנות, בין היתר, מידת אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיה; הקשר בין אמצעי החקירה הפסול ובין הראיה שהושגה; חומרת העבירה המיוחסת לנאשם; וכן הנזק מפסילת ההודאה אל מול התועלת שבקבלתה.

          

12.      השאלה מהו 'אמצעי פסול' העשוי להביא לפסילתה של ראיה על-פי אחד משני המסלולים בהם דיברתי, היא שאלה שלא ניתן לספק לה מענה טכני. ההכרעה בחוקיותו של האמצעי מתקבלת בכל מקרה לגופו, ובהתחשב באמות מידה של סבירות, שכל ישר והגינות (יעקב קדמי על הראיות כרך ראשון  38 (1999) (להלן: "קדמי")). ככלל, אמצעי פסול יהא כזה "השולל מהנחקר, כאדם, את היכולת הנפשית לבחור, אגב שיקול דעת, אם לעשות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית או אם לוותר על זכות זו" (פרשת יששכרוב הנ"ל, בפסקה 25; קדמי, בעמ' 39). בפסיקה שהתקבלה במשך השנים נקבעו אבות הפסול, כלומר אמצעים שהם פסולים על פניהם, שהשימוש בהם מביא לפסילתן של הראיות שהושגו באמצעותם. על אבות פסול אלו נמנים, בין היתר, שימוש באלימות ואיום באלימות (ע"פ 369/78 אבו מדיג'ם נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 376, 380 (1979); ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 446 (1991)); שימוש בשיטות חקירה בלתי הוגנות שכל מטרתן שבירת רוחו של הנחקר (ע"פ 251/63 אבו ניל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(1) 253, 267 (1964); ע"פ 344/75 נחום נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 659, 664 (1976)); שימוש בהשפלות וגידופים; נקיטת תחבולות המתאפיינות ביסוד של מרמה (ע"פ 2939/09 פילצה נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 15.10.2009) בפסקה 20); וכן, פיתוי והשאה, שמשמען הבטחת טובת הנאה ממשית ומוחשית לנחקר, כנגד וויתור על זכותו לחיסיון מפני הפללה עצמית (ע"פ 28/59 פלוני נ' היועץ המשפטי, פ"ד יג(1) 1205, 1211 (1959)). חרף העובדה שאלה נקבעו קודם שנקבעה ההלכה בפרשת יששכרוב, הרי שהשינוי שהותווה בפרשה דנן לא ייתר הלכות קודמות בהן נבחנה חופשיות הרצון של נאשם בבואו למסור את הודייתו (ע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 20.07.2009) בפסקה 26; פרשת יששכרוב הנ"ל, בפסקה 33).

 

             משאמרתי דברים אלה אפנה לדון בטענותיו הפרטניות של המערער באשר לאמצעים הפסולים בהם נעשה, לשיטתו, שימוש בחקירה. הדיון בטענות יעשה אפוא בשני שלבים: בשלב הראשון, תיבחן השאלה (העובדתית) אם אכן נעשה שימוש באמצעי פסול. מקום בו ימצא כי בחקירה נעשה שימוש באמצעי פסול זה או אחר יעבור הדיון לשלב השני, במסגרתו תיבחן השאלה (המשפטית) בדבר נפקותו של אמצעי זה על ההודאה שהושגה. בשלב זה יתמקד הדיון בשאלת השפעתו של האמצעי על אוטונומיית הרצון החופשי של המערער, וזאת לאור האמור בסעיף 12 לפק' הראיות, וכן לאור דוקטרינת הפסילה הפסיקתית.

 

שימוש באמצעים פסולים

 

א. הבטחות שווא

13.      המערער טען כי חוקריו הבטיחו לו הבטחות שווא רבות, ובכללן הקלה של ממש בעונש עד כדי פטירתו ממאסר. כן נאמר לו כי גם אם לא ייחתם עימו הסכם עד מדינה, הוא לא ישא במאסר וזאת בהתאם ל'תוכנית העוקפת', וכן כי הוא יצורף ל"משפחת הימ"ר", ככל שיודה בעבירות שיוחסו לו. לטענתו, הבטחות אלו עלו כדי פיתוי והשאה ששללו את יכולת הבחירה שלו. תימוכין להבטחות דנן מצאו באי כוחו של המערער במספר אמירות של חוקריו וכן בעדותה של אורטל, חברתו של המערער, ובעדותם של אחיו.

          

           עיון בתמלילי החקירה מעלה, כי נצ"מ מנשה ארביב (להלן: "ארביב") – מי שכיהן כמפקד ימ"ר מרכז בעת חקירתו של המערער – אכן דיבר על הימ"ר כעל 'משפחה' ועודד את המערער להצטרף אליה:

 

"עזוב את כל המניאקים האלה מסביב. אתה לא מעניין אותם. אתה לא מעניין אותם אתה יכול להיכנס לתוך המשפחה הזו ואני יודע לדאוג לאנשים שלי" (ת/133ב, בעמ' 29).

 

"אתה צריך ללכת איתנו. אנחנו לא נבגוד בך. הוא אומר לך: אני את האנשים שלי לא עוזב" (ת/133ב, בעמ' 34).

 

"אתה נכנסת לתוך משפחה, אני, אני ידאג ששום שערה לא תיפול מהראש שלך" (ת/161, בעמ' 3).

 

           משנשאל ארביב למה התכוון באותם דברים הבהיר כי לא התכוון "לגייס אותו להיות איש משטרה" (עמ' 912 לפרוטוקול), אלא רק שהמערער יתנתק מחיי פשע ויגשים את התיקון שביקש לעשות ובכך יקל על מצפונו, וכי הוא בתורו, יעשה ככל שבידו כדי לשמור על חייו של המערער ועל חיי משפחתו (עמ' 912 לפרוטוקול).

 

           הפסיקה קבעה כי הבטחה העולה כדי פיתוי המשבש את יכולת הבחירה של נחקר, צריכה להיות ממשית ומוחשית ואין די בהבטחה בעלמא כדי להביא לפסילת הראיה (ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 19.1.1994) בפסקה 6). בעניינו של המערער, לא מצאתי כי יש בכוחן של האמירות הכלליות אליהן כיוון משום הבטחה קונקרטית וממשית. מדובר באמירות ערטילאיות, שנמסרו למערער במהלכה של חקירה פלילית במטרה לשכנעו לפתוח את סגור ליבו, ובכך לא נפל פגם.

 

14.      באשר לטענה בדבר הבטחותיהם של החוקרים כי יביאו להקלה בעונשו של המערער. טענה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי ולא בכדי, שכן עיון בתמלילי החקירה מעלה כי ההבטחה היחידה שנתנו החוקרים למערער, הייתה כי יפעלו לטובתו כאשר יקראו להעיד בבית-המשפט, במטרה לנסות ולהביא להקלה בעונשו. אולם, כידוע – ההכרעה בעניין האשמה כמו גם ההחלטה אודות חומרת העונש, נתונות להכרעתו של בית המשפט של הערכאה השיפוטית ומאמירות החוקרים לא השתמע אחרת:

 

"אתה תקבל שני מאסרי עולם אבל אם אתה תהיה חכם ותסביר לנו, ותסביר לנו. ותסביר לנו מה שקרה שם שנוכל לבוא ולעזור לך לשכנע את הפרקליט שאולי, אולי תומר שבת, נקלע… " (ת/7א, בעמ' 14).

 

גבאי: "אתה מסכים איתי שאתה חייב לקבל עונש, ראוי ?! נכון ? אתה מסכים איתי? אתה ראוי לקבל עונש? ראוי אפילו ! מה זה העונש הראוי, בחוק כתוב מאסר עולם – עכשיו יש פה 2 גופות... יבוא להעיד לטובתך דדון בבית המשפט, יבוא להעיד לטובתך אדון אה אלימלך. נבוא כולנו להעיד לטובתך פה בזה בשביל לראות מה אפשר לעשות ב בשביל הבן אדם, אתה מבין?" (ת/16, צד B בעמ' 3).

 

           יתרה מכך, חוקריו של המערער הקפידו הקפדה יתרה, לכך אורך החקירה, לשוב ולציין באוזניו כי העבירות החמורות המיוחסות לו יגררו אחריהן תקופת מאסר ממושכת. כך למשל בחקירה מיום 15.4.04:

 

"...תבין את מה שקרה, להבין שאתה מדבר פה על שני מאסרי עולם, אח שלי, אתה מדבר פה על שני מאסרי עולם" (ת/111א, בעמ' 28).

 

           וביום 16.4.04:

 

"מדבר איתך אורגינל, אני מדבר איתך, תכין את הראש שלך למאסר עולם ומעלה. מאסר עולם ומעלה, יעני לשני מאסרי עולם" (ת/116ב, בעמ' 13).

 

           ובמקום אחר:

 

"מותק – אתה צריך לקחת בחשבון שאתה הולך שתי מאסרי עולם, שבע ניסיונות רצח" (תמליל חקירה מיום 24.5.04, ת/216, בעמ' 33).

 

           עובדה זו הייתה נהירה אף למערער עצמו שהכריז לא אחת כי הוא צפוי לתקופה ממושכת מאחורי סורג ובריח:

 

"...יש פה שתי מאסרי עולם, ויש פה עוד כמה ניסיונות לרצח שבוא נגיד, זה שתי מאסרי עולם ועוד אה עוד 15 שנה" (ת/216, בעמ' 34). 

 

           זאת ועוד, אין חולק, כי החוקרים עודדו את המערער להודות בביצוע העבירות, אולם אמירות אלו לא כללו כל הבטחה לתמורה מלבד תחושת ההקלה:

 

"אתה תשלם ומחיר יקר אתה הולך לשלם פה, אני מסכים איתך תקל על עצמך אבל, אתה תודה יוקל לך. תוכל להתמודד עם הנפש שלך" (ת/7ב, בעמ' 19).

 

 

"...רק אתה יכול לעזור לעצמך ולגמור את הסרט הזה, את הסיוט הזה. לא ישבו לך על הראש לא תהיה באי ודאות תגמור, תגמור את הסרט הזה אני יודע, זה מפחיד האמירה הזאתי מאסר עולם, אבל זה מה שיקרה זה מה שיקרה, איך שלא יהיה" (ת/7ב, בעמ' 40).

 

           ואם בדוגמאות שהובאו לעיל לא די, הנה דברים מפורשים שנאמרו למערער במהלך חקירותיו, מהן עולה כי חוקריו הבהירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי הם אינם מבטיחים לו דבר:

 

"...לא מבטיח לך כלום אני יכול להבטיח לך הרים וגבעות אתה מסכים איתי אני יכול להבטיח לך הרים וגבעות אני יכול להבטיח לך את הירח אני יכול להבטיח לך שמעת איזה הבטחה ממני למה? כי אני לא יכול להבטיח לך כלום... כי מי שיבטיח לך בשלב הזה הוא לא דובר אמת" (ת/107ה, בעמ' 26).

 

           ואף בחקירתו מיום 21.4.04:

 

גבאי:"...אני אומר לך, אסור לי לומר לך דברי שקר, לא שיקרתי לך. אסור לי, כאילו אסור לי ליצור לך מצב (לא נשמע) אני יכול לספר לך ימבה סיפורים (לא נשמע), הבטחות".

סנקר: זה מה שאתה עושה.

גבאי : לא. מה? סליחה, הבטחות אני מבטיח לך?

סנקר: לא הבטחות, אתה מספר סיפורים.

גבאי: הבטחתי לך משהו?

סנקר: ... אתה לא יכול להבטיח לי.

גבאי: יפה.

סנקר: מה יש לך להבטיח לי?

גבאי: אין לי, אני לא מבטיח לך כלום".

(ת/7ג, בעמ' 21).

 

15.      הנה כי כן, לצד אמירות כי ינסו לסייע לו בבית-המשפט, עמדה שורה ארוכה של התבטאויות בהן הדגישו החוקרים בפני המערער את העונש החמור לו הוא צפוי. הפסיקה קבעה כי הצעת עזרה מסוג זה אינה עולה כדי השאה ופיתוי פסולים, כל עוד מוגבלת ההבטחה להצגת עובדות אמיתיות בפני בית-המשפט שבכוחן להקל עם הנאשם (ע"פ 429/74 פחרי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 25.4.1975); וראו גם את קדמי הנ"ל, בעמ' 60). בעניינו של המערער, לא חרגו אמירות החוקרים ממסגרת מותרת זו, שכן כל שנאמר היה כי במועד מתן עדותם בבית-המשפט הם יקפידו להדגיש את שיתוף הפעולה של המערער במהלך חקירתו, ובכך אין כל פסול. 

 

16.      גם בטענה שעניינה ה'תוכנית העוקפת' לא מצאתי ממש. לטענת המערער, החוקר אלימלך הצהיר בפניו, הצהרה אותה מכחיש החוקר מכל וכל (עמ' 142 לפרוטוקול), כי גם אם לא ייחתם עמו הסכם עד מדינה, הוא לא יידרש לשאת במאסר. המערער טען, כי אין לאתר בכל חומר הראיות שריד או רמז לאותה הבטחה, מאחר שהחוקר אלימלך נמנע מלתעדן ואף הזהירו לבל יתייחס לנושא במסגרת החקירות המתועדות. עם זאת, נטען כי ניתן למצוא תימוכין לקיומה של התוכנית בתמונה שנתן אלימלך למערער (נ/4), הואיל ולהשקפתו יש לפרש את ההקדשה שצורפה לה – "לסנקר, צעד, צעד, לצעד הגדול" – כרמיזה לשילוחו לחופשי. בנוסף, נטען כי על דבר קיומה של תוכנית זו ניתן אף ללמוד מאמירותיו של המערער לשטרית במסגרת עימות שנערך ביניהם:

 

סנקר: "אם אתה מסכים לחתום עד מדינה אתה הולך הבית ואני יוצא איתך. אנחנו שנינו הולכים הבית" (ת/56, בעמ' 5).

 

סנקר: "..כתבתי עדות רוצה לראות עדות?

שטרית : לא קשור.

סנקר: נו, כן אבל זה אחרי שקיבלתי הבטחה אפילו קיבלתי הבטחה קיבלתי הבטחה אם לא לא הייתי מדבר קיבלתי הבטחה בע"פ וזה" (ת/56, בעמ' 8).

 

סנקר: "הם אמרו לי ככה (לא מובן) אני אני אשפט אני אשפט אבל במשפט אני אלך הביתה מה זה אני אלך? אני אקבל עונש שהוא יהיה בחופף למאסר אתה מבין?" (ת/56, בעמ' 9).

 

           החוקר אלימלך הבהיר בעדותו, כי כל שהתכוון במתן אותה תמונה היה לעודד את רוחו של המערער לאחר שהחליט להודות במיוחס לו (עמ' 145 לפרוטוקול). עדות זו נמצאה מהימנה בערכאה קמא, ולא מצאתי כי הפרשנות התמוהה שהציע המערער מצדיקה סטייה ממסקנה זו. באשר לטענה כי חומר הראיות נעדר התייחסות לתוכנית מטעמים של תיעוד לקוי, הרי שמופרכת מיסודה המחשבה כי המערער הסכים להימנע מכל אזכור של התוכנית לאורך כל חקירותיו אך בשל בקשת חוקריו. זאת ועוד, אמירותיו של המערער לשטרית עומדות בסתירה מוחלטת להצהרותיהם של החוקרים, וכן להצהרותיו של המערער עצמו לפיהן לא יוכל להתחמק ממאסר בן שנים רבות, כפי שאלו הובאו לעיל. בנוסף, על אף שחוקריו של המערער לא טרחו לתקנו מיד לאחר שהתבטא כך בפני שטרית, הרי שכבר בהמשך אותה שיחה הובהר לכל כי מעולם לא הובטח למערער דבר:

 

דדון: "אתה יודע שירון לא חתמנו איתו שום הסכם הוא בטח אמר לך ואנחנו שומרים על המשפחה שלו לא חתמנו איתו שום הסכם... שום הסכם לא חתמנו איתו הוא בא מהלב שלו להגיד לנו הכל" (ת/56, בעמ' 20 - 21).

 

           מן האמור עולה, כי אמירותיו של המערער לשטרית לא נבעו מאמירות דומות ששמע מפיהם של חוקריו, כי אם כחלק מניסיונו לעודד את שטרית להודות במיוחס לו, מתוך תקווה שהדבר יטיב אף עימו.

 

           יתרה מכך, בסוגיה זו מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי אשר הדגיש כי טענתו של המערער הועלתה בשיהוי ניכר – רק לאחר שהחל הדיון בעניינו – בניסיון להסביר מדוע היה נכון להודות במיוחס לו. אלא שהעלאתה של טענה מעין זו במועד כה מאוחר אומרת דרשני, וגם משום כך דינה להידחות.

 

ב. הטבות

17.      לטענת המערער, חוקריו, ואלימלך בפרט, הרעיפו עליו טובות הנאה חריגות שנועדו לפתות אותו להודות במיוחס לו, ולהבטיח כי לא יחזור בו מהודאותיו. עוד נטען, כי אף על בני משפחתו של המערער הורעפו טובות הנאה. טענה נוספת שהייתה בפי הסנגורים עניינה מערכת היחסים שנרקמה בין המערער לבין אלימלך, במסגרתה ניתנו לו חלק מאותן הטבות להן טען.

 

18.      אפתח בטענות באשר להטבות להן זכו בני משפחתו של המערער. עניינן ב"סל אבטחה" שהוענק למשפחה, במסגרתו היא הועברה לדירה חדשה שכל הוצאותיה שולמו על ידי המשטרה (ת/229, עמ' 132 לפרוטוקול); בנוסף, נטען כי אלימלך נטל חלק פעיל בטיפול בעניין אחיו של המערער, אילן סנקר, כאשר פעל כדי לקצר את תקופת המאסר שהושתה עליו, וכי ישא בה בדרך של עבודות שירות, וזאת חרף העובדה כי היה מדובר בעונש שנגזר בעקבות עבירות אלימות חמורות.

 

           באשר ל"סל האבטחה", לאחר שמסר המערער את הודאתו הראשונה, הוא החל להביע חשש לשלומו ולשלום בני משפחתו אם יתברר לשולחיו כי שיתף פעולה עם חוקריו, ודרש כי תינתן לבני משפחתו הגנה (ת/161, בעמ' 17). ואכן, בתקופה שלאחר מכן זכו בני המשפחה להגנה ומקום מגוריהם הועתק. אלא שמעדויותיהם של אלימלך וארביב התברר כי הרקע להחלטה לנקוט באמצעי הגנה למשפחה, לא היו הבטחה או סיכום אליהם הגיע המערער עם חוקריו. בנושא זה אף הוגש לבית-המשפט המחוזי מכתבו של ראש אגף החקירות במשטרה (ת/229, בעמ' 1), וממנו עולה כי לא היו אלו בקשותיו של המערער שהובילו לאותה החלטה בדבר הטבה, אלא מידע מהימן שעורר חשש ממשי לחיי בני משפחתו של המערער, ואשר חייב את העברתם מביתם. עוד נאמר, כי אמצעי הגנה כגון אלה להם זכו בני משפחתו של המערער אינם ייחודיים, והם ניתנים בכל מקרה בו מתקבל מידע מודיעיני מהימן על כוונה לפגוע בחייו של אדם, שאז משטרת ישראל מקצה סל אבטחה שסוגו נקבע בהתאם לנסיבות המקרה. עינינו הרואות, כי מתן "סל אבטחה" לו זכו בני משפחתו של המערער אינו עולה כדי מתן הטבה, אלא יש בו אך משום מילוי חובתה של המשטרה להגן על חייהם של אזרחים שעל-פי מידע מודיעיני נשקפת סכנה לחייהם.

 

           אף בטענה שעניינה סיוע לאחיו של המערער לא מצאתי ממש, ולא אפריז אם אגדירה כטענה מופרכת ומשוללת כל יסוד. באת כוחו של האח העידה, כי הוא נדון לתקופת מאסר על דרך של עבודות שירות, בעקבות הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים ולא כתוצאה מהתערבות חיצונית כלשהי (עמ' 1844 לפרוטוקול). זאת ועוד, החוקר אלימלך העיד בסוגיה זו, והסבריו מקובלים עלי, כי לאחר שהתעורר חשש כבד לחייו של האח, הוחלט לפנות לרשויות התביעה ולשנות את מיקום ביצוען של עבודות השירות כך שאלו יתקיימו בקרבת דירת המסתור אליה נשלחה המשפחה. עוד העיד, כי פנייתה של משטרת ישראל אמנם כללה גם בקשה לקיצור עבודות השירות, אולם הדבר נעשה במטרה למזער ככל הניתן את מידת חשיפתו של האח לציבור הרחב (עמ' 1891 לפרוטוקול).

 

19.      באשר להטבות שניתנו למערער. אכן, אין חולק כי הוא זכה ליחס מיוחד מידי חוקריו. כך למשל, הודה אלימלך כי המערער נלקח לטיולים יומיים מחוץ לתאו: כשביקש לשתות בירה הוא נלקח בליווי משטרתי לעשות כן; וכאשר הביע רצון עז להיפגש עם בני משפחתו, להם דאג בעקבות מסירת הודאתו, ניתן לו הדבר (עמ' 102 ועמ' 123 לפרוטוקול). אלימלך אישר עוד, כי ביקר את המערער במעצרו וכן את בני משפחתו, אף לאחר שכבר הוגש כתב אישום נגדו, וזאת חרף היותו עד תביעה ומי שהיה אמון על חקירת המערער (עמ' 120 ועמ' 126 לפרוטוקול). עוד אישר אלימלך, כי מסר למערער את מספר הטלפון האישי שלו, והשניים שוחחו מספר פעמים (עמ' 136 לפרוטוקול), וכן העניק למערער תצלום שלו עצמו ועליו ההקדשה "לסנקר, צעד, צעד, לצעד הגדול" (נ/4).

          

           בית-המשפט המחוזי עמד על כך כי ההטבות כולן ניתנו למערער לאחר שמסר את הודאתו הראשונה (ת/133ג-ה, ת/161), אולם אין בנתון זה כדי לייתר את הצורך לדון בנפקותן של ההטבות ביחס להודאה השנייה (ת/40, ת/40א, ת/41א-ה), שהרי גם עליה התבססה ההרשעה.

 

20.      הלכה היא כי מניעתן של זכויות להן זכאי הנחקר על-פי דין, כאמצעי לחץ שנועד להביאו להודות בביצוע העבירות, היא בבחינת אמצעי פסול. באי כוחו של המערער אינם מלינים בפנינו על שלילתן של זכויות או על תנאי מעצר ירודים בהם היה נתון, כי אם על הטבות שונות להן זכה. הכלל הוא כי הבטחה של טובת הנאה בתמורה לוויתור על הזכות להפללה עצמית עולה כדי פיתוי והשאה אסורים (ע"פ 1292/06 תורק הנ"ל, בפסקה 27). החשש הוא כי עוצמת הפיתוי הגלומה בטובת ההנאה, משבשת את יכולתו של הנחקר לבחור בין מסירת ההודאה לבין הימנעות ממסירתה. אולם, בעניינו של המערער לא נדרשה כל תמורה בעבור ההטבות. בעדותו, הסביר אלימלך כי ההטבות ניתנו לאחר שהמערער כבר הודה והוא – החוקר – השתכנע כי המערער ביקש להכות על חטא ולנקות את מצפונו ולכן החליט לסייע לו ("הוא בן אדם שהוא הבין שהוא רצח אנשים והוא עשה טעויות והוא החליט יום אחד לספר את הסיפור האמיתי של חייו ולצאת מכל העולם הזה שנקרא עולם הפשע", עמ' 102 לפרוטוקול); מניע נוסף עליו עמדו החוקרים היה מצבו הנפשי הרעוע של המערער במהלך החקירה, והחשש כי ייטול את חייו במו ידיו:

 

ארביב: "היה מצב שסנקר היה במצב נפשי מאוד קשה, איים להתאבד, לקחנו אותו לפסיכולוג גם משטרתי" (עמ' 858 לפרוטוקול).

 

אלימלך: "הוא כל הזמן איים שהוא יתאבד... אז זאת אומרת אני כל הזמן חשבתי כל הזמן חשבתי איך למנוע את הקטע הזה שהוא עלול להתאבד" (עמ' 128 לפרוטוקול).

 

           לעמדה זו של החוקרים – כי ההטבות נועדו לעודד את רוחו של המערער – ניתן למצוא חיזוקים בחומר הראיות. כך למשל, לאחר שהחוקרים הבחינו כי מצבו הנפשי של המערער התדרדר, הוא נלקח אל מתחם קברו של הבבא סאלי, ובהגיעו למקום השביעו החוקר אלימלך שלא יפגע בעצמו:

 

"עכשיו תשמע, אני משביע אותך פה שאתה לא מתאבד שאתה לא מתאבד, גמרנו. אתה נשבע פה, שאתה לא מתאבד, זה נדר שזה נדר, לא מתאבד" (ת/34, בעמ' 3).

 

           אף המערער עצמו הצהיר כי זו הייתה תכלית אותה הטבה:

 

"היינו באותה תקופה רציתי לשים חבל, הורידו אותי מחבל, הוא לקח אותי לקברי צדיקים" (עמ' 1437 לפרוטוקול).

 

           תימוכין נוספים להלך הרוח בו היה שרוי המערער, ניתן למצוא במכתב ההתאבדות שהוא שלח לבני משפחתו (ת/140, ת/227), וכן בשלל אמירותיו במהלך החקירות (ת/18, בעמ' 17 ועמ' 21; ת/133א, בעמ' 56; ת/22, בעמ' 23). זאת ועוד, חששם של החוקרים היה כה מושרש, עד כי המערער נלקח למספר פגישות עם הפסיכולוג המשטרתי (ת/139, עמ' 858 לפרוטוקול). לפיכך, אינני סבור כי הוכחה עילה להתערב במסקנתו של בית-המשפט המחוזי, כי ההטבות להן זכה המערער במהלך החקירה לא הותנו בשום שלב – במפורש או במשתמע – בכך שיוותר על זכות השתיקה וימסור הודאה מפלילה.

 

           אולם מסקנה זו אינה מסיימת את הדיון בסוגיית ההטבות, שכן גם אם אלו לא הותנו בפועל בכך שהמערער יוותר על זכות השתיקה שלו, ייתכן מצב שבו התעוררה בקרבו תחושה סובייקטיבית מדומה כי שתיקתו תוביל לביטולן של ההטבות, וחשש זה הוביל אותו להודות במיוחס לו. סבורני כי אפשרות זו מתקבלת על הדעת, בייחוד מקום בו מדובר בהטבות רבות ומשמעותיות כמו אלו בהן זכה המערער. אולם עיון בחומר הראיות מעלה כי תחושה סובייקטיבית כזו לא התעוררה אצל המערער: ראשית, יש לזכור כי המערער הספיק להפליל את עצמו במסגרת הודאתו הראשונה, טרם שניתנו ההטבות; שנית, ונדמה שזה העיקר, המערער עצמו הבהיר לא אחת במהלך חקירותיו, כי החלטתו להודות במיוחס לו נבעה מרצונו העז לנקות את מצפונו ולפטור עצמו מן הייסורים שליוו אותו. וכך לדוגמה נרשם מפיו:

 

"בקבר של אחי, באמא שלי היקרה שאני אגמור את הסיפור הזה. תאמין לי שאני אגמור את הסיפור הזה. רק תן לי לעשות את זה בדרך שלי" (ת/17, בעמ' 2).

 

"אני לא יעשה את זה לטובתי תאמין לי שלא אני יעשה את זה לטובת הצדק אם אני צריך לשלם מחיר אני אשלם מחיר אם זה תהיה הכפרה שלי התיקון שלי אני אשלם ואני אעשה את זה" (ת/133א, בעמ' 39-40).

 

"אלה ערבובים עברתי ואכלתי עם עצמי אח"כ הלכתי לתא וישבתי עם עצמי כי לדבר, במוקדם או מאוחר אני אדבר לעשות את התיקון הזה אני יעשה, אתן לאמהות האלה לנוח בשלום אני אתן להם, אתה מבין?" (ת/22, בעמ' 23). (ראה גם: ת/18, בעמ' 12; ת/133א, בעמ' 6, עמ' 10; ת/133ג, בעמ' 19; ת/22, בעמ' 25; ת/181א, בעמ' 24, עמ' 36; ת/185, בעמ' 13, עמ' 20).

 

 

           הנה כי כן, אפשר שההטבות נועדו להקל על תחושותיו הקשות של המערער בבואו להפליל את שותפיו, אולם לא היה בהן כדי לשלול את יכולתו לבחור בין מסירת המידע להמשך הסתרתו, שכן מותר להניח כי לו כך היה אזי הוא היה מוסר את הודאתו השנייה בסמוך למועד קבלת ההטבות. בפועל, חלפו כשלושה שבועות בין ההודאה הראשונה להודאה השנייה, והדבר מעיד כי בבסיס החלטת המערער למסור את אותה הודאה עמדו שיקולים אחרים.

 

21.      יחד עם זאת, מקובלת עלי הביקורת שמתח בית-המשפט המחוזי על התנהלותו של החוקר אלימלך, שכללה, להזכיר, שיחות אישיות ממושכות; טיולים לחוף הים; וכן הפגשת המערער עם בני משפחתו. התנהגות מסוג זה, אף אם מקורה בטוב לב ותכליתה להיטיב עם הנחקר, יש בה משום חריגה ממערכת היחסים הנוהגת בין חוקר לנחקר. חריגה כזו עלולה, בנסיבות מסוימות שלא התקיימו במקרה דנן, להביא לשלילת רצונו החופשי של הנחקר ובעטייה יפסלו הודאותיו. נכון ציין בית-המשפט המחוזי, כי חמורה במיוחד היא החלטתו של החוקר אלימלך להמשיך ולהיפגש עם המערער ובני משפחתו אף לאחר הגשת כתב האישום וחרף היותו עד תביעה מרכזי. רצונו של נושא משרה ציבורית לו תפקיד מפתח בחקירה של נאשם, חיובי ומעורר הערכה ככל שיהא, מתבטל אל מול החובה להקפיד על נהלי חקירה הולמים.

 

ג. תחבולות

22.      המערער טען כי בחקירתו נעשה שימוש בתחבולה פסולה, והיא השימוש ב"רב המתחזה". להשקפתו, אמצעי זה הוליך אותו שולל והביא לפגיעה ברצונו החופשי.

 

             בטרם אדון באמצעי עליו מלין המערער, ראיתי לנכון להעיר כי כדי למלא את תפקידם רשאים חוקרי המשטרה, ולעיתים אף חייבים, לעשות שימוש בתחבולות. אמנם, הרצון להביא לחשיפתה של האמת ולמיצוי הדין עם מבצעי העבירות אין משמעו כי כל האמצעים כשרים, אולם אין להיתמם ולדרוש כי חוקרי המשטרה לא יעשו שימוש בתחבולות, שכן כפי שכבר נקבע בעבר  "חקירתו של פושע אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מרבי" (ע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 340, 352 (1975)). אשר על כן, נקבעו בפסיקה שני סייגים באשר לסבירותן של תחבולות בהן נעשה שימוש. האחד, כי אין לעשות שימוש "בתחבולה המפרה את זכות החשוד להימנע מהפללה עצמית; והשני, שאין לנקוט אמצעי חקירה שהשימוש בהם פוגע בשורת עשיית הצדק. את גבולותיהם של סייגים אלה יש להציב תוך התחשבות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון" (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 291 (1996); ע"פ 1301/06 אלזם נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 22.6.2009) בפסקה 26 לפסק-דיני; ע"פ 2939/09 פילצה הנ"ל, בפסקה 20). נבחן אפוא האם האמצעי עליו מלין המערער עמד בדרישות אלה.

 

23.      את הודאתו הראשונה מסר המערער ביום 30.4.04. הודאה זו נמסרה על-פה, והוקלטה בסתר. בימים שלאחר מכן המשיך המערער והשלים פרטים על העבירות שביצע במסגרת שיחות שהוקלטו אף הן. הודאה נוספת מסר המערער ביום 12.5.04, כאשר שהה עם חוקריו במתחם קברו של הבבא סאלי. במועד זה הוא הודה פעם נוספת בביצוע עבירות בהן נטל חלק, והפעם הוסיף ומסר מידע אודות זהותם של מעורבים נוספים בפרשות שנחקרו. גם הודעה זו הוקלטה בסתר, שלא בידיעת המערער. עם התקדמות החקירה – ולאחר שהלכה והצטיירה תמונה ברורה באשר לעבירות – ניסו החוקרים להביא את המערער למסור הודאה נוספת, והפעם בכתב. המערער, אשר התחבט בשאלה זו, ביקש להיפגש עם רב או 'חכם'. תחילה הצהיר כי המניע לכך הוא רצונו לקבל את אישורו של גורם מוסמך אם להפליל את שותפיו ("אני רציתי לראות רב לא לגביי אני את התיקון שלי רוצה לגבי אחרים", ת/84, בעמ' 14). אף ה'רב' עימו הופגש המערער אישר כי זה היה המניע לפגישה עימו (עמ' 732 לפרוטוקול). ואולם במסגרת משפט הזוטא, שינה המערער את גרסתו, וטען כי ביקש להיפגש עם רב במטרה שזה יסייע לו להחליט אם לחתום על הסכם עד מדינה שלטענתו הוצע לו (עמ' 1431 לפרוטוקול). כך או כך, החוקרים אמרו למערער כי הם נעתרים לבקשתו, ותחת זאת הפגישו אותו עם השוטר אלדד חיים שהתחזה לרב, מתוך תקווה כי ישכנע את המערער למסור הודאה בכתב. ואכן – המפגש נחל הצלחה, שכן עם שובו של המערער לחדר החקירות, פרק זמן קצר לאחר סיום המפגש, הוא מסר הודאה מפורטת בכתב וחתם עליה (ת/40, ת/40א, ת/41א-ה).

 

           השיחה שהתקיימה בין המערער לרב המתחזה לא תועדה. מטבע הדברים נשאל החוקר אלימלך לפשר מחדל זה, וכך השיב:

 

"אני לא השתמשתי בהקלטה שם גם מכיוון שמדובר בבית כנסת, וגם מהסיבה העיקרית היא שלא רציתי שתוכן הדברים בכלל ישמש נגד ירון, לא לטובה ולא לרעה" (עמ' 369 לפרוטוקול).

 

           הצדדים אינם חלוקים על כך שבמהלך המפגש עם הרב המתחזה לא מסר המערער הודאה נוספת, ומסיבה זו הדברים שנאמרו במהלך המפגש אף לא שימשו חלק מחומר הראיות המפליל. יחד עם זאת, אין ספק כי הדברים שנאמרו במפגש תרמו להחלטתו של המערער להודות פעם נוספת בביצוע העבירות. בהעדר כל תיעוד של אותו מפגש לא נותר אלא להסתמך על דבריו של המערער, וכן על דבריו של הרב המתחזה באשר לתוכן הדברים שהוחלפו. מעדותו של זה האחרון עלה, כי במהלך המפגש סיפר המערער את סיפור חייו (עמ' 733 לפרוטוקול); תיאר את רצונו לשוב ולהודות במיוחס לו במטרה להקל על מצפונו וכדי למנוע את המשך ההרג (ת/197, עמ' 738 לפרוטוקול); וכן סיפר על החלטתו לחשוף את חלקם של מעורבים אחרים בביצוע העבירות (עמ' 742 לפרוטוקול). המערער אישר בעדותו כי סיפר לרב את סיפור חייו וכן אודות רצונו בתיקון, אך הוסיף כי הרב המתחזה אמר לו כי מי שמבקש את רחמי השם נדרש "למסור את הדברים מבלי לקבל דבר מה" (עמ' 1430 לפרוטוקול). כן טען, כי עם סיום השיחה הצטרף אליהם החוקר אלימלך, או אז אמר לו הרב המתחזה כי הוא יכול לשים את מבטחו בחוקר זה (עמ' 1431 לפרוטוקול).

 

           באי כוחו של המערער סבורים כי השימוש ברב הוא בבחינת תחבולה נפסדת המביאה לפסילתה של ההודאה שנמסרה בעקבותיה. מנגד, סבורה המשיבה כי קיים דמיון בין השימוש במדובבים – תחבולה שהפסיקה הכירה בה כלגיטימית – לבין השימוש בשוטר הנחזה לאיש דת, שכל תכליתו להאזין לרחשי ליבו של המערער מבלי לעודדו לכלל פעולה. להשקפת המדינה אם מקובלת תחבולה העושה שימוש באדם הנחזה למי שמעוניין לפעול לטובתו של חשוד, כמו מדובב, קל וחומר כי יש להכיר בתחבולה העושה שימוש באדם שאינו נחזה למי שעניינו של החשוד הוא נר לרגליו, כמו הרב המתחזה.

 

24.      בטרם אפנה לבחון את שאלת נפקותה של אותה תחבולה בה נקטו החוקרים, מצאתי לנכון להידרש לאי תיעודו של המפגש עם הרב המתחזה. אין לכחד כי עובדה זו, המאלצת אותנו ללמוד על הנעשה במפגש מזיכרון דברים ומהצהרותיהם המאוחרות של המעורבים, הוא בבחינת מחדל. "הבטחת זכויות הנאשם וההקפדה הראויה על סדרי החקירה ותקינותה מחייבות כי ממצאי חקירה והודאות חשודים העשויות לשמש כראיה במשפט יתועדו במלואם" (ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 547 (2002)). תיעוד מלא ומדויק הוא שמאפשר לבית-המשפט להתרשם מנסיבות מסירתן של הודאות, ומפרקטיקות החקירה הנוהגות. משכך, הוא בבחינת חרך הצצה של הערכאות אל הנעשה בחדרי החקירות (השו: רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם, 14.12.2006) בפסקה 25 לפסק-דיני) ומכאן חשיבותו הרבה. כידוע, חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: "החוק"), כולל הוראות ברורות באשר לחובה לתעד את החקירה – תיעוד חזותי, תיעוד קולי ותיעוד בכתב. אמנם, אפשר כי הפגישה שנערכה בין המערער לרב המתחזה לא הייתה בבחינת "חקירה" כהגדרתה בסעיף 1 לאותו חוק ("תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה, בידי שוטר"), אולם לא יכול להיות ספק כי מדובר בפעולת חקירה מובהקת ולהשקפתי שומה היה על החוקרים לדאוג לתיעודה. וכאן המקום לשנן כי גם חקירה המתנהלת מחוץ לכותלי חדר החקירות אינה פטורה מחובת התיעוד (ראו סעיף 9 לחוק). מקומם במיוחד הוא הניסיון לתרץ מחדל זה ברצון לכבד את חופש הדת של המערער, שכן נכונותם של החוקרים לעשות שימוש ברב מתחזה, ולנצל את העובדה כי המערער 'התחזק' באותה תקופה וביקש את עצתו של יודע תורה ומצוות, מעידה על ההיפך הגמור.

 

           אולם, הפרתה של חובת התיעוד אינה מובילה מניה וביה לפסילת ההודאה. ההלכה הנוהגת היא כי "פגמים בתקינותם של הליכי חקירה... אינם מהווים, כשלעצמם, עילה עצמאית לפסילתם של הליכים משפטיים הננקטים על פיהם" (ע"פ 725/95 מנדלברוט נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 27.12.1995) בפסקה ג'). אולם נוכח מסקנתי – עליה אעמוד בהמשך דברי – כי בכך שעשו שימוש ברב מתחזה גלשו החוקרים מן התחום המותר אל השוליים האסורים, אראה בהפרתה של חובת התיעוד כשיקול במניין השיקולים הרלוונטיים עת אבחן את נפקות השימוש באמצעי הפסול על ההודאה.

 

25.      באשר לשימוש שעשו החוקרים ברב המתחזה - מקובל עלי כי קיימים קווי דמיון כאלה ואחרים בין תחבולה זו לבין השימוש במדובבים. אולם איני סבור כי העובדה ששימוש במדובבים הוכר כלגיטימי (ראו לדוגמה ע"פ 476/79 בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 785, 806 (1981); ע"פ 4577/98 דיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 405, 411 (2001) ; ע"פ 854/02 אדרי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 25.03.2002); ע"פ 1301/06 אלזם הנ"ל, בפסקה 4 לפסק-דינה של השופטת חיות) – מאפשרת לגזור גזירה שווה לענייננו. הטעם לכך אינו נעוץ רק בעובדה כי יש בתחבולה בה נקטו החוקרים כאשר עשו שימוש ברב מתחזה יסוד של מרמה והולכת שולל, עניין שהודגש בהכרעת דינו של בית-משפט קמא. אדרבה, תחבולות רבות מתאפיינות ביסוד של מרמה, מטרתן להכשיל את הנחקר, ואין בכך בהכרח פגם, שהרי "בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כד' ו'). משכך, יסוד המרמה הוא לא היחיד שעומד ביסוד הדברים. להשקפתי, הטעם להבחנה  בין השימוש במדובבים לענייננו טמון גם במעמד ובסמכות המוקנים לאיש הדת, ולפער הכוחות בינו לבין הנחקר שאינו קיים שעה שמדובר במפגש בין חשוד למדובב המוכנס לתאו והנחזה להיות חשוד אף הוא. אכן, המפגש בין איש דת למאמין המבקש עצה מאופיין מעצם טבעו בהבדלי כוח ומעמד, נוכח העובדה כי האחד מחזיק בסמכות רוחנית והאחר רואה עצמו כפוף לה. במפגש כמו זה מתעורר החשש שהמאמין יבטל את רצונו מול עצתו-הנחייתו של איש הדת, תוך שהוא מוותר על רצונו החופשי ובתוך כך גם על זכותו לחיסיון מפני הפללה עצמית. חשש זה אך מתעצם מקום בו לאיש הדת היכרות מוקדמת עם המאמין, למשל מקרה בו מדובר בכהן דת של הקהילה אליה משתייך המאמין, או מקום בו מדובר בדמות דתית ידועה בעלת מעמד וסמכות רוחנית מיוחדת. ביטוי למערכת היחסים המיוחדת והמורכבת השוררת בין מאמין למורו הרוחני, ניתן אף למצוא בהוראת סעיף 51 לפקודת הראיות, לפיה "כהן דת אינו חייב למסור עדות על דבר שנאמר לו בוידוי ואשר גילויו אסור עליו לפי דיני דתו". נכון הוא כי חיסיון זה נועד להגן על כהן הדת ולא על המאמין (יעקב קדמי על הראיות כרך שני  818 (1999)). אולם, הדבר מראה כי המחוקק ביקש למנוע ניצול של מערכת היחסים הרגישה הזו למטרה של יצירת ראיות מפלילות. על רקע דברים אלה, אך ברור הוא כי כאשר 'איש הדת' אליו מובל החשוד הוא למעשה איש מרות, שיש לו עניין להביא לקידומה של החקירה, והחשוד אינו יודע זאת, הדבר מעורר קושי של ממש.

 

26.      מהי נפקותה של מסקנה זו על מעמדה של ההודאה השנייה שנמסרה בעקבות הפגישה עם הרב המתחזה? כבר עמדתי על כך, כי השימוש באמצעי פסול אינו מוביל בהכרח לפסילה אוטומטית של הראיה שהושגה (פרשת יששכרוב הנ"ל, בפסקה 62). לבית-המשפט מסור שיקול דעת לקבוע אם יש מקום להורות על פסילתה של ראיה שהושגה שלא כדין, והוא יעשה זאת מקום שנמצא כי "קבלת הראיה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לתנאי פיסקת ההגבלה" (שם, בפסקה 63). הזכות להליך הוגן היא אפוא השיקול המרכזי המצוי בלב העניין.

 

           האם השימוש ברב המתחזה הובילה לפגיעה בזכותו של המערער להליך הוגן? סבורני כי התשובה לכך שלילית. כזכור, ההודאה שנמסרה בעקבות הפגישה עם הרב המתחזה לא היתה הראשונה שנמסרה מפי המערער, אלא הודאה נוספת בשרשרת הודאות שמסר במהלך החקירה ומהן הצטיירה תמונת מעורבותו שלו ושל אחרים בביצוע העבירות. ההודאות האחרות שנמסרו ניתנו בלא כל פגיעה ברצונו החופשי של המערער. משכך, קשה להלום טענה לפיה התחבולה שנקטו החוקרים היא שהביאה את המערער לוותר על זכות השתיקה, ולמעשה אין מנוס מהמסקנה כי הוא וויתר עליה ממילא קודם לכן, כאשר החליט לשתף פעולה עם חוקריו ולהודות בביצוע העבירות. ובמילים אחרות: אין בפנינו מצב של חשוד ששתק לכל אורך החקירה, ורק לאחר שנפגש עם מי שחשב כי היא דמות דתית החליט לפתוח את סגור ליבו. על המניעים שהביאו את המערער להודות בביצוע העבירות כבר עמדתי לעיל, היינו, לכל אורך החקירה ביטא המערער את תחושת החרטה המפעמת בו ואת רצונו לבצע תיקון ולכפר על מעשיו. כך, במפגש שהתקיים בין המערער לרב המתחזה ביום 7.6.04 נאמר:

 

אלדד : עניין אותי לדעת אם אתה משלים עם התשובה שלך.

סנקר: שלם, שלם אחי (ת/84, בעמ' 8).

 

אלימלך: "מה שאתה סיפרת אחרי שאתה היית איתו וזה סיפרת את זה מה מהרצון שלך?

סנקר: כן.

אלימלך: מהרצון שלך?

סנקר: ברור ברור.

אלימלך: אתה לא הרגשת כאילו שאתה מאויים או משהו כזה או שכפו עליך.

סנקר: אני רציתי לראות אני רציתי לראות רב לא לגביי אני את התיקון שלי רוצה לגבי אחרים" (ת/84 בעמ' 14).

 

           הנה כי כן, מהצהרתו של המערער עצמו עולה כי מטרת הפגישה עם הרב היתה לקבל מסמכות דתית היתר להפליל את שותפיו. הדברים מובילים למסקנה, כי המפגש עם הרב המתחזה לא שלל את רצונו החופשי של המערער, אלא לכל היותר חיזק את החלטתו להמשיך ללכת בכיוון בו בחר כאשר הודה בביצוע העבירות. ולא רק זאת, גם לא ניתן לטעון כי אילולא הפגישה עם הרב היה המערער נמנע לבסוף ממסירת מידע מפליל על שותפיו, שהרי כבר בהזדמנויות קודמות – כאשר שהה במתחם קברו של הבבא סאלי (ת/33, ת/34) ובשיחה שניהל עם חוקריו לאחר ההודאה הראשונה (ת/161) – הוקלט בסתר כאשר הוא מוסר מידע מפליל מסוג זה. אמנם, המערער לא ידע כי השיחה שניהל במעמד זה עם החוקרים מתועדת, אולם דבר זה אינו מעלה או מוריד לענייננו.

 

           יש לזכור, כי העבירות בהן הורשע המערער הן מפליגות בחומרתן, וההודאות שמסר הן בעלות משקל מכריע בהרשעתו שלו ושל אחרים שמשפטם נוהל בנפרד. והלא כבר נפסק כי "חשיבות הראיה להוכחת האשמה, מהות העבירה המיוחסת לנאשם ומידת חומרתה", אף הם שיקולים רלוונטיים כאשר בית-המשפט שוקל אם יש מקום להורות על פסילתה של ראיה (פרשת יששכרוב הנ"ל, בפסקה 72). אך ברור הוא כי בנסיבות אלו, גדול משמעותית הנזק שייגרם כתוצאה מפסילת ההודאות מהתועלת החברתית שתהא כרוכה בכך.

 

           התוצאה היא, כי בנסיבות האמורות אין להורות על פסילתה של ההודאה השנייה שנמסרה בעקבות הפגישה עם הרב המתחזה.

 

משא ומתן לכריתתו של הסכם עד מדינה והבטחה שלטונית

27.      בסוגיה זו העלה המערער מספר טענות ובבסיסן מטרה אחת – להראות כי החוקרים היו אלה שהגו את הרעיון לנהל עימו משא ומתן לכריתתו של הסכם עד מדינה. ראשית נטען, כי יש לפרש את אמירתם של החוקרים מיום 14.4.04 לפיה דבריו יושמו ב"כספת", כיוזמה להמשך המגעים לקראת כריתתו של הסכם עד מדינה, שהחלו עוד בחקירתו בימ"ר תל-אביב (במסגרת תיק הביילרוסים), ומאחר שבשום שלב לא נמסרה לו הודעה על הפסקת מגעים אלה, חל חיסיון על ההודאות שמסר. עוד נטען, כי בטרם מסר את גרסתו הציע לו ארביב "מפתח" ("נתנו לך מפתח ביד שיכול לפתוח הרבה דלתות", ת/116א, בעמ' 42, "אמרתי לך יש לך מפתח ענק ביד", ת/133ב, בעמ' 25), אמירות שגם אותן פירש כהוכחה ניצחת לכך שעמדה בפניו הצעה לכריתת הסכם עד מדינה. ניתן להבין את תכליתו של קו טיעון זה, המבקש לגלגל את היוזמה לניהולם של המגעים לפתחם של החוקרים, שכן ההלכה הנוהגת היא כי מקום בו היוזמה לקבלת מעמד של עד מדינה מקורה ברשויות החקירה, לא תהא הודאתו של החשוד קבילה כראיה נגד מוסרה (ע"פ 157/87 סביחי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 6.8.1989); ע"פ 6366/98 סולטאן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 13.10.1999) בפסקה 7(ב) (להלן: "עניין סולטאן"); ע"פ 5825/97 שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 933, 947 (2001); ע"פ 1292/06 תורק הנ"ל, בפסקה 24). בבסיסה של ההלכה מספר טעמים, והעיקרי שבהם הוא הרצון להגן על חופש הרצון של מוסר ההודאה. בהקשר זה נפסק, כי העלאתה של האפשרות לשמש עד מדינה מצידם של החוקרים, היא בבחינת "גורם מפתה מרחיק לכת" (עניין סולטאן הנ"ל, בפסקה 7(ב) לפסק דינו של השופט קדמי) עד שאין לומר כי הודאה שמסר נחקר במצב דברים זה ניתנה מרצון חופשי. חשש זה אינו בא לידי ביטוי מקום בו היוזמה לשמש עד מדינה מקורה בחשוד עצמו, וכך היה בעניינו של המערער. אבהיר את הדברים.

 

28.      עיון בתמלילי החקירה מגלה, כי היה זה המערער שהעלה את האפשרות כי ישמש עד מדינה. תחילה עשה זאת בעקיפין – תוך שימוש ברמזים וכאילו מתוך התעניינות תיאורטית בסוגיית ניהול משא ומתן וכריתת הסכם עד מדינה (כך למשל, בתאריך 14.4.04 ציין המערער בפני החוקר גבאי כי המדינה מסרבת לכרות הסכמי עד מדינה עם נאשמים האחראים למותם של אזרחים חפים מפשע (ת/107ה, צד B בעמ' 11), וביום המחרת התעניין בפרוצדורה הנוהגת בכריתת הסכם עד מדינה (ת/111ב, בעמ' 40)), ובהמשך עשה זאת במישרין – הציע את עצמו כעד מדינה, ובין היתר, אמר לחוקר "לך לפרקליטות ותחזור עם אישור" (ת/13, צד B בעמ' 6) ובהמשך הוסיף ואמר: "תביא הסכם" (שם, בעמ' 15). נוכח דברים אלה, אך ברור הוא כי היה זה המערער אשר נטל לידיו את מושכות היוזמה לניהולו של משא ומתן לכריתת הסכם עד מדינה. בנסיבות אלה אין לראות בו כמי שמסר מידע מפליל בעטיים של פיתוי או הבטחה שניתנו לו, כי אם כמי שעשה זאת תוך נטילת סיכון מחושב כי הדברים שיאמר ישמשו נגדו (ע"פ 175/80 סמילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 21, 25 (1981); ע"פ 645/05 זליגר נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 5.12.2006)). בהקשר זה ייאמר, כי בשיחה שהתנהלה בין המערער לחוקרים במועד בו הורה להם להשיג אישור לניהולו של משא ומתן, הם אמנם הפצירו בו למסור רמזים על המידע המפליל שיש באמתחתו, ואף עשו כן בהזדמנויות נוספות – אולם הם שבו והדגישו בפניו כי הם לא מנהלים עימו משא ומתן, וכי העונש הצפוי לו נוכח העבירות שבביצוען נחשד הוא לא פחות מאשר שני מאסרי עולם. וכך בא הדבר לידי ביטוי בתמליל החקירה:

 

גבאי:  ... גמור את הסרט הזה, גמור את הסרט.

סנקר: תביא הסכם.

גבאי: על מה הסכם?

...

סנקר: אתה יודע איזה הסכם.

גבאי: על מה?

חוקר א': מה? אנחנו ניתן לך על עיוור?

סנקר: אני אגיד לך אחר כך בדיוק.

גבאי: לא אתה תגיד לי עכשיו על מה.

...

גבאי: מה החלק שלך פה?

סנקר: תביא הסכם.

אלימלך: אתה תלך כאן שני מאסרי עולם סתם.

...

גבאי: לא יודע מה הוא רוצה.

דדון: הסכם של מה!? הסכם של מה!?

...

גבאי: אין פה שום משא ומתן, אני אומר לך...

דדון: אני עוד לא מבין מה, איזה הסכם

אלימלך: אנחנו עוד לא דיברנו שום הסכם

דדון: אני עוד לא מבין

אלימלך: מישהו דיבר איתך פה בימ"ר מרכז?

סנקר: אני אומר לך, לך לפרקליטות

...

גבאי: ... מה אני אגיד להם, מה אני אגיד להם?

סנקר: אני אגיד לך מה תגיד להם

גבאי: כן, תגיד לי מה להגיד להם.

סנקר: תרשום.

...

סנקר: המקרה

גבאי: מקרה הרצח

סנקר: המקרה... זה אחד... שתיים

גבאי: כן

סנקר: דברים שאני מעורב בהם...

(ת/13, בעמ 16-19).

 

           במובן זה, פנייתם של החוקרים אך הרחיבה מעט את הפשפש אותו פתח עבורם המערער שעה שיזם משא ומתן. הראיות אשר הוצגו בבית-המשפט קמא, מלמדות באופן חד משמעי כי בקשתם של החוקרים למסור את מירב הפרטים שאצר המערער בלבו היו ניסיונות שכנוע, ולא בגדר התניה כפי שניסו להציג זאת באי כוחו.

 

29.      לא זו בלבד שהמערער היה יוזמו של אותו משא ומתן לכאורי, אלא שאף האמירות בהן ביקש להיתלות לשם הוכחה באשר ליוזמה של חוקריו לא תוכלנה לעמוד. הטענה בדבר ה"כספת" אותה העלה המערער, נסמכת על השיחה הבאה שניהל עם חוקריו:

 

מגר:"הסכם עד מדינה, אתה מתחייב, בנאדם מתחייב להגיד את מה שיש, מה שהוא יודע, אוקיי? הכל.

גבאי: לטוב ולרע.

מגר: לא לשקר.

גבאי: לא לשקר, לטוב ולרע.

מגר: אחר כך הפרקליטות תחליט מה לעשות עם זה. אם כן, כן, אם לא, זה כאילו בכספת, נכנס לכספת" (ת/111ב, בעמ' 40).

 

סנקר: מה זה נכנס לכספת?

מגר: אני אסביר לך. הוא אומר הכל אוקיי? הוא חייב לפרוק את הכל, אתה איתי? הוא חייב לפרוק את הכל.

סנקר: תמיד איתך, אח שלי.

מגר: יופי. הולכים עם זה לפרקליטה, אוקיי? הולכים עם זה לפרקליטה, הפרקליטה בוחנת את זה, אומרת אפשר, אי אפשר, היא נותנת את האישור, המשטרה לא, אין לה שיקול דעת בזה בכלל. היא אומר (כך במקור) אפשר, נותנים יד ביד הולכים, מתחילים ללכת יד ביד..... אי אפשר, כאילו לא קרה כלום, מכניסים את זה לכספת, אי אפשר לעשות עם זה כלום" (ת/111ב, בעמ' 41).

 

           אין מחלוקת כי במסגרת החקירות בימ"ר תל-אביב נוהל עם המערער משא ומתן לכריתתו של הסכם עד מדינה, אולם זה לא הבשיל לכדי הסכם, ולמערער נמסרה הודעה על הפסקת המשא ומתן ופקיעת החיסיון, הודעה שאת קיומה אישר אף המערער עצמו (עמ' 1393 לפרוטוקול). משכך אירע, אין לקבל את הטענה כי היה בכוחה של אמירה מעורפלת זו או אחרת מצד החוקרים כדי להעיד על המשכו של משא ומתן שנסתיים זה מכבר על-ידי הודעה מפורשת. זאת ועוד, עובדה היא כי בחקירות שנערכו לאחר 14.4.04 שמר המערער על זכות השתיקה, ומה טעם היה לעשות זאת לו אכן סבר אותה עת כי דברים שיאמר לא ישמשו נגדו? ולא רק זאת, שכן בחקירות נוספות שב המערער ודרש לקדם את תשובתה של פרקליטות המדינה בסוגיית המשא ומתן, והנה לך ראיה נוספת כי באותו מועד הוא לא סבר שהוא מצוי בעיצומם של מגעים לכריתת הסכם. תימוכין לכך ניתן אף למצוא בדבריו של המערער מיום 29.4.04 למדובב ששהה אותה עת בתאו, לפיה: "הוא, אסור לו לדבר איתך דברים כאלה, אם אין דבר בפרקליטות אישור. אתה מבין"? (ת/261ב, בעמ' 8, עמ' 1577 לפרוטוקול).

 

           בנוסף, עיון בתמליל החקירה דלעיל מגלה, כי אין לקבל את פרשנותו של המערער לאמירה אודות ה"כספת" שבה יופקדו אמרותיו, שכן ברי לכל שמדובר אך במענה של החוקרים לשאלותיו התיאורטיות של המערער אודות הפרוצדורה הנוהגת בכריתת הסכם עד מדינה. ולא רק זאת, אלא שבהמשך אותה חקירה ממש ואף באלו שבאו אחריה, שבו ושיננו החוקרים באוזני המערער כי לא מתנהל עימו משא ומתן, ודי היה בהן כדי להבהיר למערער את מצבו:

 

גבאי: "ואתה לא מקבל כלום פה, אתה מבין? ושום דבר ואני לא מבטיח לך שום דבר ואני לא עושה איתך שום משא ומתן ואני לא שום דבר איתך" (ת/116ב, בעמ' 10 – 11).

 

גבאי: אני לא רוצה משא ומתן, אתה פה יש שני מאסרי עולם, שני מאסרי עולם, אתה צריך... אין פה משא ומתן, נדמה לך" (ת/13, צד B בעמ' 7). (ראו גם: ת/13, צד B בעמ' 17).

 

אלימלך:"ועכשיו אתה פה מדבר על קטע של עסקה אנחנו לא סוחרים אני לא סוחר, לא רוצה להיכנס איתך לקטע של משא ומתן בקטע של עסקה מאחר ואני לא אני בצד אני לא פרקליטות בשביל לבוא איתך לעסקאות" (ת/14א, בעמ' 19).

 

           באשר לטענה בדבר "מפתח" שהוצע לו, המערער נמנע מלבאר מה היה בה שהביאו להאמין בקיומו של הסכם עד מדינה. זאת ועוד, לא עלה בידו להסביר מדוע אדם החפץ בכינונו של הסכם עד מדינה והזוכה להצעה מחוקריו להפוך לעד כזה, נמנע מלנצל את ההצעה שהונחה לפתחו. שאלה זו הוצגה למערער בבית-משפט קמא אולם הוא הסתפק באמירה כי באותו שלב לא ניהל עם חוקריו משא ומתן (עמ' 1554 לפרוטוקול), ודי באמירה זו כדי להעיד שלא האמין כי חל חיסיון על דבריו.

 

30.      לסיום אוסיף, כי גם בהינתן שהיו אלו חוקריו של המערער שביקשו ליזום משא ומתן, הרי שזה לא הבשיל לכדי הסכם, שכן ביום 6.5.04 סירבה הפרקליטות לאותה הצעה ובכך סתמה את הגולל על אפשרות זו. העובדה כי הודעה זו לא הובאה מעולם לידיעת המערער, אכן יש בה טעם לפגם, שכן היה על החוקרים לנהוג בדרך שונה, ובעיקר להימנע מאמירות שיש בהן כדי להותיר את המערער בציפייתו (ראו לעניין זה את אמירתו של גבאי למחרת היום לפיה "עדיין אין אישור מפרקליטות המדינה.... אמרתי לו שבשבוע הבא אמורה להתקיים פגישה נוספת" (ת/183, בעמ' 1)). משנשאלו החוקרים במהלך עדותם בבית-המשפט המחוזי מדוע נהגו כך, לא עלה בידם ליתן תשובה שתניח את הדעת. יחד עם זאת, לא מצאתי כי יש בכוחה של התנהלות זו, לקויה ככל שתהא, כדי להשליך על קבילות ההודאות וזאת ממספר טעמים: כפי שצוין לעיל, למערער הובהר, מעל לכל צל של ספק, כי לא מתנהל עימו משא ומתן, ועל כן העובדה כי בחר למסור את הודאתו הראשונה בטרם התקיימה אותה פגישה בפרקליטות, מעידה כי לא הייתה זו ההמתנה לתשובתה שעמדה בדרכו. חיזוק לקביעה זו ניתן למצוא במכתב לפרקליטות ששלח המערער (ת/262), בו הצהיר כי לא יכול היה עוד להמתין לתשובה ורצה לספר את אשר עולל; המערער הבהיר במספר רב של הזדמנויות כי המניע למסירת הודאותיו הן רגשות החרטה שחש, ולא ציפייה לכריתת הסכם עד מדינה; המערער עצמו הבין, יומיים בלבד לאחר שהתקבלה תשובת הפרקליטות בעניינו, כי פנייתו העלתה חרס, ועל כן אמר "אני כבר הבנתי שאין כלום" (ת/141א, בעמ' 29). הווה אומר, הודאתו השנייה והמפורטת של המערער נמסרה בידיעה ברורה כי אין ולא ייתכן כריתתו של הסכם עמו.

 

           מן האמור מתחייבת מסקנה אחת ואין בילתה, לפיה אין ולא כלום בין אמירות החוקרים למערער ובין הבטחה שלטונית, ולא רק שלא נמסרה לו כל הבטחה שבכוחה להשליך על ההודאות שמסר, אלא שמעולם לא נוהל עמו משא ומתן לכריתת הסכם עד מדינה שיש בו להשפיע על קבילות אותן הודאות.

 

פגיעה בזכות ההיוועצות

31.      המערער טען, כי ההודאות נגבו ממנו מבלי שניתנה לו האפשרות להיפגש ולהיוועץ במי שהייתה אותה עת באת כוחו. נטען, כי פגיעה זו נגרמה בעקבות התבטאויותיהם של חוקריו, אשר הפצירו בו לשים בהם את מבטחו, ואלימלך אף הגדיל והציג את עצמו כעורך דינו ("סנקר, אני עכשיו, אני נשבע לך, אני עכשיו העורך דין שלך" (ת/13, בעמ' 27)). עוד נטען, כי חוקריו אסרו עליו ליידע את באת כוחו על שפנו עבורו לפרקליטות המדינה בבקשה לאישור ניהולו של משא ומתן לקראת כריתתו של הסכם עד מדינה.

 

           הזכות של עצור להיות מיוצג ולהיוועץ בעורך דין המעוגנת כיום בסעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, הוכרה עוד בראשית פסיקתו של בית משפט זה כזכות יסוד בשיטתנו המשפטית, ובית-משפט זה שב והדגיש את מעמדה הרם (פרשת יששכרוב הנ"ל; ע"פ 1301/06 אלזם הנ"ל). הפסיקה שעסקה בכך קבעה, כי הזכות להיוועץ בעורך-דין מבטיחה, ראשית, כי העצור יהיה מודע למכלול זכויותיו בהן הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, וכן זכות השתיקה. שנית, עמידה על זכות ההיוועצות מבטיחה את הגינותם ותקינותם של הליכי החקירה ומונעת ניצול לרעה של פערי הכוחות המובנים בין העצור לחוקריו, עניין המסייע, בין היתר, בהבטחת אמינותן של הראיות הנאספות על-ידי הרשות החוקרת (פרשת יששכרוב הנ"ל, בפסקה 14; ע"פ 1301/06 אלזם הנ"ל, בפסקה 25)). אלא שלא ברור מה למערער ולכל אלה, שכן עיון בחומר הראיות מגלה מעל לכל ספק, כי לא רק שהוא היה מודע היטב לזכותו להיוועץ בעורכת דינו, אלא שאף עשה בפועל ובאין מפריע שימוש בזכות זו. כך, חוקריו של המערער בעצמם יצרו לא אחת קשר עם עורכת דינו של המערער כדי ליידע אותה בדבר הדיונים בהארכת המעצר (ת/169א, בעמ' 39). שנית, כאשר ביקשו החוקרים מן המערער למסור דגימת DNA, ולהשתתף במסדר זיהוי ובבדיקת פוליגרף, הוא ביקש להשיב להם רק לאחר שייוועץ בעורכת הדין, ונענה בחיוב (ת/120א, בעמ' 8; ת/111א, בעמ' 8; ת/119; ת/107א, בעמ' 4; ת/107ה, בעמ' 13; ת/111ב, בעמ' 7). שלישית, המערער עצמו מסר במספר הזדמנויות כי נפגש עם באת כוחו, הן בזמן שהותו במעצר (כך בחקירתו מיום 21.4.04 הצהיר המערער כי נפגש עם באת כוחו יום קודם לכן (ת/7ג, בעמ' 36)), והן במועד הדיונים בבית-המשפט (ת/23, בעמ' 24; ת/181א, בעמ' 9-10), כך שניתן לומר כי בשום שלב לא נותק הקשר בין השניים. יתר על כן, אין לקבל את הטענה כי אמירתו של החוקר אלימלך למערער – לפיה הוא עורך-דינו – פגעה בזכות ההיוועצות שלו, וזאת הן מן הטעם שמדובר באמירה בודדת הניצבת אל מול מכלול שלם של התבטאויות של המערער ושל חוקריו באשר לזהותה של באת כוחו, והן מן הטעם, שאין לקבל כי המערער, אדם שחקירות משטרתיות אינן זרות לו, האמין באמת ובתמים כי חוקרו מזה כחודש ימים והאדם שבפניו התעקש לשמור על זכות השתיקה, הוא לפתע נציגו המשפטי בו יוכל לשים את מבטחו.

 

           זאת ועוד, בראשית החקירה, כאשר שמר המערער על זכות השתיקה, העלו החוקרים את הסברה לפיה מותו של תומר שבת ז"ל היה שגגה וביקשו מן המערער להסביר את שאירע, תוך שהם מבהירים לו כי את לבטיו באשר להסבר שברצונו למסור עליו להפנות לעורכת דינו – "יכול להיות מצב שאתה לא יכול להסביר את מה שקרה שם, אני לא יודע מה, עוד הפעם, לא איתי אתה צריך להתייעץ עם העניין הזה. לא איתי, לא איתי, לא איתי, אני אומר לך אוריגינל לא איתי, להתייעץ, אם אתה מחליט פתאום רוצה להודות, אהלן וסהאלן. אני פה בשביל זה, יש לנו הרבה דפים וזה". (ת/107ו, בעמ' 3), ובהמשך: "תחשוב טוב מה שאתה צריך לעשות. תתייעץ עם עורכת הדין שלך, עורך הדין שלך". (ת/107ו, בעמ' 33). ואם לא די בכך, מסתבר כי החוקרים חלקו שבחים לעורכת דינו של המערער, ולא עשו מאום כדי להטיל דופי ביושרה המקצועי:

 

מיקי: "מי העו"ד שלך

סנקר: רוויטל.

מיקי: רוויטל סוויד אני אוהב את האישה הזאת.

סנקר: אני אוהב אותה אחלה אישה.

מיקי: אישה טובה אישה יפה.

סנקר: היא חכמה גם

מיקי: לא היא גם ישרה מאוד הבנתה (כך במקור) אישה ישרה זה הכי חשוב סתם לא אומר לך לא רוצה שתהיה חכמה אם היא ישרה הכי חשוב" (ת/107ג, בעמ' 4-5).

 

וכן בחקירתו מיום 14.4.04:

 

מגר: "זה של רוויטל הטלפון?

סנקר: כן.

מגר: זה הכרטיס החדש שלה שנתת לי? שניים היא נתנה לך, תשאיר לי אחד שיהיה לנו.

סנקר: מגיע לה הכל.

מגר: זה אתה אומר אני לא יודע איך היא אני לא

סנקר: היא גם (לא נשמע) בתור בן אדם.

מגר: כן?

סנקר: מיוחדת, גם אישה יפה

מגר: כן, והכי חשוב שהיא מקצועית" (ת/107ד, בעמ' 20).

 

32.      וכאן המקום להתייחס גם לכמה אמירות של החוקרים למערער בעודם ממתינים לתשובת הפרקליטות באשר למשא ומתן לכריתת הסכם עד מדינה. באותו מועד ביטאו החוקרים הסתייגות באשר לאפשרות כי המערער יידע את עורכת דינו בנוגע לרצונו להיות עד מדינה. הטעם לעמדה זו של החוקרים הייתה העובדה כי באת כוחו דאז של המערער היתה קשורה לשולחיו, וכן ייצגה מעורבים אחרים בפרשה, היינו, כל אותם גורמים שהוא ביקש להפליל בהודאותיו ולשמש נגדם עד מדינה. במצב דברים זה התעורר חשש כי עלול להיווצר ניגוד עניינים בין חובותיה של עורכת הדין למערער לבין חובותיה המקבילות למעורבים אחרים בפרשה, והם ביקשו להפנות את תשומת ליבו של המערער לכך, וכך לדוגמה נאמר לו:

 

"ואתה תפעיל תראש שלך, אני אומר לך אורגינל, חבל שאני לא יכול להגיד לך ללכת לעו"ד למה עו"ד הוא לא ייתן לך את העצה אורגינל כי אתה יכול לדבר איתו פתוח, אתה עם העו"ד שלך לא יכול לדבר פתוח בשביל לקבל החלטות, אף אחד לא מכריח אותך לדבר פה, אף אחד לא מאלץ אותך לעשות דברים" (ת/7ד, בעמ' 10).

 

"לא מדבר מילה אף אחד לא צריך לדעת בחוץ עו"ד שלך לא צריכה לדעת אם אתה רוצה על דעת עצמך זה עניין שלך אבל אני לא ממליץ לך" (ת/133א, בעמ' 13-14).

 

           עם זאת, אינני סבור כי באמירות אלה היה כדי לפגוע בזכות ההיוועצות. כאמור, אמירות החוקרים עניינן העובדה כי הודאותיו המפלילות של המערער יעמדו לרועץ למעורבים אחרים בפרשה – הקשורים אף הם לבאת כוחו. במצב דברים זה, המלצתם של החוקרים לא הייתה תלושה מן המציאות, ואינה עולה כדי הצגה מוטעית של הדברים, עובדה שאף באי כוחו של המערער אינם חולקים עליה, שכן הם עצמם טענו כי בשל ניגוד עניינים זה היה על החוקרים לדאוג למערער לייצוג אחר.

 

           באשר לטענת באי-כוחו של המערער לפיה היה על החוקרים ליידע את הסנגוריה הציבורית בדבר הצורך בייצוג חדש, נוכח ניגוד האינטרסים בו הייתה מצויה באת כוחו בעקבות רצונו של המערער לשמש עד מדינה. אין לקבל טענה זו, ולו מן הטעם שבקשת המערער להיות עד מדינה ממילא לא התקבלה. בבחינת מעבר לנדרש אדגיש, כי אין זה מתפקידם של חוקרי המשטרה לדאוג לייצוגו של נחקר, אלא אך להביא לידיעתו את זכותו להיוועץ בעורך-דין ולא למנוע ממנו היוועצות כזו כאשר הוא מעוניין בה (ע"פ 1301/06 אלזם הנ"ל, בפסקה 10; ע"פ 9956/05 שי נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 4.11.2009) בפסקה 15). זאת ועוד, הקביעה באשר לזהות המייצג שמורה למיוצג, ולא לאיש זולתו. בעניינו של המערער, אין חולק כי הוא היה מודע היטב להשלכות מעשיו על שולחיו ומעורבים אחרים, וכן לקשר הקיים בין באת כוחו לאלו האחרונים. משהיה מצוי מידע זה ברשותו, הייתה נתונה לו הבחירה אם להמשיך ולעשות שימוש בשירותיה של באת כוחו, או לפעול כדי למצוא לה מחליף, כפי שאף עשה בהמשך הדרך.

 

העדר תיעוד חקירות

33.      לטענת המערער אין לאתר בחומר הראיות כל ביטוי להבטחות, הפיתויים, התחבולות והתוכניות של חוקריו, וזאת מן הטעם שאלה נאמרו במהלך שיחות שלא תועדו. נטען, כי בעוד שבשיחות המתועדות הוא הקפיד לפעול כמצוות חוקריו ולהימנע מכל אזכור של אותם פיתויים, תוך שהוא מצהיר כי המניע למסירת ההודאות הוא רגשות החרטה שחש, הרי שבמסגרת השיחות שלא תועדו נדונו התוכניות שבעטיין מסר את הודאותיו (עמ' 1433 לפרוטוקול). תימוכין לטענה זו מצאו באי כוחו של המערער בעדויותיהם של החוקרים אלימלך ומגר, שאישרו כי שיחות חולין שהתנהלו בין המערער לחוקריו שהתקיימו מחוץ לחדר החקירות (למשל כאשר נפגשו במסדרון, טיילו בחצר הימ"ר או יצאו לטיולים מחוץ לתא המעצר, (עמ' 100, עמ' 609 לפרוטוקול)) לא תועדו.

 

           החובה לתעד את החקירה הפלילית מוסדרת בחוק. אולם, כפי שציין בית-המשפט המחוזי, חובה זו אינה חלה על שיחות מסדרון שאינן חלק מן החקירה המתנהלת. אין להעלות על הדעת כי מכשיר הקלטה ילווה את החוקר בכל אשר ילך, רק למקרה שיפגוש במסדרון בנחקר ויחליף עימו מספר מילים. יתרה מכך, מן החקירות המתועדות עולה תמונה של חקירה רציפה ונמשכת, שאין לחשוד כי נעדרות ממנה שיחות ממושכות בעלות משמעות. טענת המערער, כי כל אותן אמירות מפלילות של חוקריו, שיש בכוחן להוכיח כי הודאותיו נמסרו בניגוד לרצונו החופשי, מצויות דווקא באותן שיחות עלומות, היא מופרכת בעיני גם מהטעם הבא: היש לקבל, כי המערער, אדם ששהה פרק זמן לא מבוטל במהלך חייו בחדרי החקירות ומי שביטא במספר הזדמנויות את אמונתו כי אין בידי חוקריו ראיות כדי להביא להרשעתו, ילך שבי אחר הוראות חוקריו ויענה לבקשתם להעמיד פנים בחדר החקירות? יתר על כן, בחקירה השתתפו שורה ארוכה של שוטרים. היש לקבל כי במשחק תפקידים זה נטלו חלק כל אותם חוקרים, וכולם כאחד העלו מצג שווא כה מדויק ואמיתי, והיו מתואמים זה עם זה, וכל זאת במטרה לטשטש את המניע האמיתי למסירת ההודאות? התשובה לכך ברורה. לבסוף, טענה זו של המערער הוצגה בפני בית-המשפט קמא רק במהלך המשפט זוטא ורק לאחר שהחוקרים אישרו בעדותם את דבר קיומן של אותן שיחות חולין. הלכה ידועה היא כי כאשר בפיו של חשוד בפלילים טענה המוכיחה את חפותו, ההיגיון והשכל הישר מחייבים כי זו תועלה על ידו בהזדמנות הראשונה (ע"פ 5922/98 סוסן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 9.12.1999)). זאת לא עשה המערער, ועל כן בצדק קבע בית-המשפט המחוזי, כי העיתוי בו הועלתה הטענה מעורר לכשעצמו ספק רציני באשר למהימנותה.

 

משקל ההודאות

34.      משקבעתי כי לא נפל פגם בקבילותן של ההודאות כל שנותר הוא לקבוע מהו המשקל שיש ליתן להן וזאת על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה. המבחן הראשון הוא המבחן הפנימי להודאה, על פיו מעריכים את משקלה לאור סימני האמת העולים ממנה (רע"פ 4142/04 מילשטיין הנ"ל, בפסקה 16; ע"פ 2939/09 פילצה הנ"ל, בפסקה 31; ע"פ 4053/08 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 8.2.2010) בפסקה 10). בית-משפט קמא מצא בהתייחסו לכלל האישומים שיוחסו למערער, ואיני סבור כי יש לשנות ממסקנה זו, כי יש ליתן להודאותיו משקל רב מן הטעם שעסקינן בהודאות מובנות, רצופות וסדורות מן הבחינה הכרונולוגית, במסגרתן תאר המערער באופן נרחב מפורט ודקדקני את דרך ביצוען של העבירות, ואת החרטה שתקפה אותו.

 

           באשר למבחן החיצוני הדורש לתמוך את הודאת הנאשם בתוספת ראייתית ("דבר מה נוסף") - תכליתה של דרישה זו היא להפיג את החשש שנאשם הודה במעשים אותם לא ביצע, כאשר אין הכרח להוכיח את עצם התרחשות העבירה או לזהות את הנאשם כמבצעה, וניתן להסתפק בכל ראיה, ישירה ונסיבתית כאחת, שיש בה כדי לאשר את תוכן ההודאה (ע"פ 290/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2) 1489, 1499 (1960); ע"פ 7443/06 ארקה נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 28.9.2008) בפסקה 33; ע"פ 11426/03 חואמדה נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 31.12.2008) בפסקה 35; ע"פ 6977/03 סארה נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 20.7.2009) בפסקה 19). הואיל וקצרה היריעה מלהכיל את כל הראיות התומכות שהציגה המשיבה אסקור בתמצית את חלקן.

 

           באשר לאישום הראשון, הוא מעשה השוד, הרי שדי במכתב ששלח המערער לפרקליטות (ת/262), בגדרו שב והודה בביצוע המעשה. לעניין האישום השני אפנה לאלה: עדותם של שניים מעובדי המסעדה שנכחו במקום ואיששו בעדותם פרטים מהותיים מהודאת המערער (עמ' 2062 לפרוטוקול, ת/362); הקליע החלול שנמצא במסעדה ותאם את סוג הנשק בו עשה המערער שימוש (ת/288); דו"ח הביקור בזירה בו תוארו הראיות החפציות שנמצאו במקום שכללו, בין היתר, קליעים ותרמילי כדורים (ת/286); וכן דו"ח ההובלה והצבעה (ת/199) המתאר את הובלת החוקרים על ידי המערער בנתיב בריחתו מהזירה. תימוכין להודאה שמסר המערער באשר לניסיון הרצח של דומרני נשוא האישום השלישי, ניתן למצוא בעדותו של שי בן אמו, חברו של דומרני שנפצע מהירי של המערער וגנון (עמ' 2110 לפרוטוקול); התנצלותו של המערער בפני שי בן אמו על שפגע בו, במהלך מפגש שנערך בין השניים (ת/74, בעמ' 3); המכונית הגנובה שהותירו המערער וגנון בחניון ביתו של דומרני ובה סימני הירי אליהם התייחס המערער בעדותו (ת/348); ולבסוף, הדו"ח שהגישו החוקרים לאחר ביקור בביתו של דומרני, בו תועד הנזק שנגרם למעלית הבית, וכן כתמי הדם והקליעים שנמצאו בה (ת/290, ת/291, ת/347).

 

           אף האישום הרביעי – ניסיון הרצח של אלפרון – נתמך בראיות נוספות. כך הוא דו"ח הפעולה המתעד את פרטי הרכב הגנוב בו עשה המערער שימוש (ת/359, ת/360א, ת/360ב); דו"ח ההובלה של החוקרים לדירה בה הוחזק הנשק ששימש לביצוע העבירהו (ת/145); וכן עדותם של שני עדי ראיה לרצח הכפול שתיארו את מראהו ולבושו של המערער (ישיבת יום 4.5.2006 בעמ' 1037 לפרוטוקול, ת/364. באשר לאישום החמישי, לפיו קשר המערער לרצוח את אברג'יל ואחרים על ידי פיצוץ מכונית תופת בפתח אולם שמחות - ראיות תומכות לאישום זה מצויות בעדותו של בעל הרכב עמו התנגש המערער באופן יזום (עמ' 2044 לפרוטוקול); ודו"חות מציאת הרכב הנטוש שהותיר המערער מאחור לאחר התאונה והפריטים שנמצאו בו (ת/91, ת/164, ת/359, ת/360א).

 

           אחרון הוא האישום השישי – הוא הרצח הכפול שעמד במרכזו של כתב-האישום. לעניין אישום זה הובאו ראיות רבות שבכוחן לשמש "דבר מה נוסף" ובהן: המכתבים ששלח המערער למשפחתו ולפרקליטות במסגרתם שב והתייחס לחלקו במעשה רצח זה והחרטה והצער המלווים אותו מאז (ת/140, ת/262); מכתבו של המערער לאלימלך (ת/44) במסגרתו הזכיר פרטים מוכמנים שהיו יכולים להיות ידועים רק למבצע, כמו לבוש הקורבנות, מיקומם בזירה והבגדים שלבש; עדויות עדי הראיה שתיארו את מראהו של המערער, הרכב עמו הגיע ועזב את המקום, והיריות שירה לעבר קורבנותיו (ישיבת יום 4.5.2006 בעמ' 1037, עמ' 2050 לפרוטוקול); הקליעים שנמצאו במקום ותאמו את הנשק ששימש את המערער (ת/342א); דו"ח בדיקת המכונית אותה שרף המערער לאחר הרצח (ת/337, ת/338); וכן הציוד ששרף המערער על גג של בניין אליו הלך לאחר הרצח (ת/294, ת/296, ת/297).

 

סיכום

35.      נוכח האמור סבורני כי דינו של הערעור להדחות.

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

           אני מסכים ואוסיף מספר הערות משל עצמי.

 

1.        חברי, השופט א' א' לוי מנה שורה ארוכה של אמצעים שאסור לחוקרים לנקוט בהם, ובין היתר: אלימות, איום באלימות, שיטות חקירה לא הוגנות, השפלות וגידופים, תחבולות המתאפיינות ביסוד של מרמה, פיתוי והשאה ועוד. אכן, לא קלה היא מלאכתו של החוקר ועליו לתמרן בזהירות בין המותר לבין האסור. בבוא בית המשפט לבחון את התנהלותו של החוקר, יש לזכור כי לחקירה יש דינמיקה משל עצמה. החוקר מבקש למצוא מסילות לליבו של הנחקר כדי לשכנעו "להיפתח" ולספר את הידוע לו, ולשם כך הוא נדרש לעיתים להסיר מחיצות ולהתקרב אל החשוד. יש לראות את התמונה הכוללת של החקירה, ואין להיתפס למשפט כזה או אחר המוצא מההקשר הכולל של הדברים שמוחלפים בין החוקר לנחקר. אף לא כל הטבה המוצעת לחשוד, כמו הזמנת אוכל לחדר החקירות או שתיית בירה וטיול יומי מחוץ לתא המעצר, כמו במקרה דנן, מגעת כדי פיתוי והשאה ויש לראות את הדברים בהקשר הכולל. בסופו של דבר, הגם שביחסי חוקר-נחקר עסקינן, הרי בבני אנוש מדובר ומטבע הדברים, לאחר שעות ארוכות של "בילוי" בחדרי החקירות, עשויה להיווצר "כימיה" בין החוקר לנחקר, שאינה בהכרח פסולה.

 

2.        תחבולת הרב המתחזה אינה לגיטימית בעיני מן הטעם שהמחוקק מצא לקבוע בפקודת הראיות חסיון מוחלט ביחסי כהן דת – מתוודה, בדומה לחסיון המוחלט שנקבע ביחסי עורך דין-לקוח. חברי הפנה בפסקה 25 לחוות דעתו לספרו של קדמי שם נאמר כי החיסיון נועד להגן על כהן הדת ולא על המאמין, אך איני סבור כך. החיסיון הוא לטובת המתוודה-המאמין, בדיוק כפי שבחיסיון עו"ד-לקוח החיסיון הוא לטובת הלקוח, הרשאי לוותר עליו. החיסיון המוקנה לכהן דת, כמו גם לבעלי מקצועות האמון האחרים המנויים בפקודת הראיות, הוא חיסיון תוכני-מהותי. החיסיון לא נועד לטובת אנשי האמון עליהם חל החיסיון, אלא נועד לתמרץ את השירות שניתן על ידי אנשי האמון בדרך של הגנה על סודיות המידע, וכבר נזדמן לי לעמוד על הדברים במקום אחר (יצחק עמית "קבילות, סודיות, חסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – נסיון להשלטת סדר" (ספר אורי קיטאי 247, 284 (תשס"ח)).  תחבולה במסגרתה מתחזה אחד החוקרים לעורך דין או לכהן דת או לרופא/עובד סוציאלי/פסיכולוג, חוצה לטעמי את גבולות הלגיטימיות. יש בתחבולה כזו כדי לערער את החסיונות המוכרים על ידי המחוקק, חסיונות שנועדו להגן על יחסי אמון מיוחדים שיש לחברה אינטרס לטפחם.

 

           ודוק: לא נעלם מעיני כי התביעה לא הציגה כראיה דברים שנאמרו בשיחה בין המערער לבין הרב המתחזה, אלא שהשיחה עם הרב המתחזה נועדה אך לחזק את המערער בהחלטתו לפתוח את סגור ליבו. למרות זאת, נוכח הגבול הדק עד מאוד המפריד בין הפרת החיסיון המוקנה למתוודה/לקוח של עורך דין/מטופל לבין התחזות למי מאנשי האמון הנמנים בפקודת הראיות, הרי שלא מדובר בתחבולה לגיטימית.

 

3.        מכל מקום, אני שותף לדעתו של חברי, כי אין בכך כדי לפסול את ההודאה השניה שנמסרה בעקבות הפגישה עם הרב המתחזה. דומה כי המערער עצמו לא "התרגש" יתר על המידה מהעובדה שהופגש עם איש משטרה שהתחזה לרב, כפי שעולה מהשיחה מיום 7.6.04 בה הופגש לאחר מכן עם השוטר המתחזה, כפי שמצוטט בפסקה 26 לחוות דעתו של חברי. 

 

           באי כוח המערער סמכו יתדותיהם על הלכת יששכרוב, הנטענת באולמות בית המשפט מעשה של יום ביומו. ברם, הלכת יששכרוב לא התיימרה לקבוע כלל פסילה מוחלט או גורף. עיון זהיר בהלכה זו מעלה כי היא כוללת שורה של חריגים, איזונים ושיקולים נגד פסילת הראיה, כדי כך שיש הטוענים כי כלל הפסילה של ראיות שהושגו שלא כדין הוא החריג ולא הכלל (בועז סנג'רו "כלל פסילת הראיות שהושגו שלא כדין שנקבע בהלכת יששכרוף – בשורה או אכזבה? דעה והזמנה לדיון נוסף" משפט וצבא יט 67 (תשס"ז)).

 

4.        אחד החריגים שנזכר על ידי חברי הוא שיקול הנזק שייגרם לחברה כנגזרת של חומרת העבירה. במקרה דנן, עסקינן במערער שהפשע הוא תורתו-אומנותו מזה שנים רבות והוא בקי ורגיל בתאי מעצר ובחקירות משטרתיות, כפי שניתן ללמוד מהתנהלותו מול החוקרים. המערער נטל חלק בשורה ארוכה של עבירות חמורות כל אחת כשלעצמה, ששיאן ברצח של  שני אנשים, אחד מהם עובר-אורח תמים, וכל זאת בעת ששהה בבריחה ממאסר של 12 שנים שהוטל עליו.

 

           המערער ניחם באמת ובתמים על מעשיו בעקבות ייסורי מצפון וטלטלה נפשית על כך שקיפח חייו של עובר אורח, אך "התפכח" חיש-מהר מחרטתו ונדמה בעיני כמי שיושב על הטריבונה ועוקב בהשתאות אחר הסערה המתחוללת בעקבות מוצא פיו. די למערער להטות אצבעו לכיוון ההפוך ולומר כי הוא חוזר בו מהודאותיו הרבות והמפורטות, ושורה של פרקליטים לבית המשפט ייחפזון, ואלפי עמודי פרוטוקול יירשמו, ושורה של עדים לדוכן יעלו, ושלושה שופטים בבית המשפט המחוזי לילותיהם כימים יעשו, והכרעת דין מנומקת ומלומדת יכתבו. וכל זאת, תוך שהמערער עצמו, חתן השמחה, שומר על שתיקה במהלך המשפט ואף אינו משתף פעולה עם באי כוחו שהוחלפו זה אחר זה כמתואר בהכרעת הדין. דומני כי יש בכל אלה כדי להכניס את הדברים לפרופורציה הראויה.

 

ש ו פ ט

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

מצטרף אני לעמדתו של חברי השופט א' א' לוי ולהערותיו של חברי השופט י' עמית.

 

          עיקר הדברים בפרשה שבפנינו עניינו בשאלת קבילותה של הודאה. כפי שציין חברי השופט לוי, שאלה זו מוכרעת על פי שניים – המבחן החקיקתי-מהותי, המבקש לתהות אחר אמיתות ההודאה, והמבחן הפסיקתי-דיוני, הבוחן האם אופן השגת ההודאה והשימוש בה במשפט מהווים פגיעה בזכויות הנאשם.

 

          בכל הנוגע למבחן המהותי, מבוססת שאלת קבילותה של הודאה על היותה "חופשית ומרצון". מתוך הנחה כי "אין אדם משים עצמו רשע", נקודת המוצא לבחינתה של הודאה הינה התהייה מדוע החליט הנאשם להודות במיוחס לו, בהבינו כי משמעות הדבר היא שייאלץ לתת על כך את הדין. לפיכך, נדרש בית המשפט להוציא מכלל אפשרות את החשש המובנה שמא מתן ההודאה נעשה מתוך לחצים חיצוניים שהופעלו על הנאשם. בדרך זו, העקרון שנקבע בחוק לקבלתה של הודאה הינו כי נעשתה לא מתוך כפייה חיצונית אלא הייתה "חופשית ומרצון". כפי שציין חברי השופט לוי, ניתן לראות מבחנים אלו כמתאחדים בשאלה האם הייתה פגיעה באוטונומיה של רצונו של הנאשם.

 

          לא פעם ההכרעה בשאלה אמורפית זו אינה פשוטה, בהתמקדה בבחינת צפונות ליבו של אדם, בכדי לבחון האם פעל באופן חופשי-פנימי או בהשפעתם החיצונית של גורמים אחרים. נדמה שהבנה טובה יותר של השאלה יכולה להיעשות באמצעות בחינת עולם המונחים המשמש אותה – רצון וחופש, המשתלבים לרעיון האוטונומיה, על ידי פנייה למקור ממנו שאובה הבנתנו המודרנית של רעיון זה, בכתיבתו של הוגה הדעות עמנואל קאנט:

 

"כשאנו חוזרים וסוקרים את כל הנסיונות שניסו לפנינו כדי לגלות ולמצוא את עקרון המוסריות, שוב אין אנו משתוממים מפני מה כולם נכשלו בסופם. בעלי נסיונות אלו ראו את האדם שהוא קשור לחוקים בקשר של חובה; אבל הם לא העלו על דעתם כי אינו משועבד אלא לחוקים שהוא בעצמו נותן ושהם כלליים בכל זאת, וכי אינו מחוייב אלא לפעול עפ"י רצונו הוא, שעפ"י כוונת הטבע הוא רצון המחוקק חוקים כלליים כאחת. וכיון שחשבו את האדם רק כמשועבד לחוק (יהיה מה שיהיה), מן ההכרח שיהיה החוק כולל בו איזו התענינות בצורת פתוי או בצורת אונס; מפני שלא נבע בתור חוק מרצון האדם עצמו, אלא בהתאם לחוק היה הרצון כפוי ע"י איזה דבר אחר  להתנהג בדרך ידועה.  . . .  לעקרון הנוכחי קורא אני בשם עקרון האוטונומיה של הרצון, בניגוד לכל עקרון אחר הנכנס לפי זה לכלל ההטרונומיה.

 

. . .

 

המוסריות היא אפוא יחס הפעולות אל האוטונומיה של הרצון, כלומר אל החקיקה האפשרית של חוקים כלליים ע"י כלליו המעשיים. פעולה שהיא מסכימה עם האוטונומיה של הרצון היא מותרת. זו שאינה מסכימה עמה היא אסורה.  . . .  רצון שאינו טוב-בהחלט [כלומר רצון אנושי, ס' ג''] תלותו בעקרון האוטונומיה (כפייתו המוסרית) נקראת חיוב.  . . . ההכרחיות האובייקטיבית של פעולה מתוך חיוב נקראת חובה.

 

. . .

 

... לא הפחד ולא הנטייה כי אם רק הכרת-הכבוד לחוק היא המניע שבידו לתת לפעולה ערך מוסרי. רצוננו אנו, ובלבד שיקיים בכל פעולותיו את תנאי החקיקה הכללית שהיא אפשרית ע"י כלליו המעשיים, רצון זה שהוא אפשרי לנו עפ"י מושג שבתבונה, הוא הוא המושא האמתי להכרת הכבוד; והערך הפנימי אשר לאנושות מהותו טבועה דוקא ביכולתה זו לחוקק חוקים כלליים, וזאת אמנם בתנאי שהיא עצמה תהיה משועבדת לאותה החקיקה עצמה." (עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות (תש"י), עמ' 103-104, 119-120 [ההדגשות הינן במקור, ס' ג'']

 

 

           את מהותם של הדברים לענייננו ניתן למצוא באמירה כי "האוטונומיה של הרצון היא תכונתו המציינת כי הוא חוק לעצמו (בלי שיהיה תלוי בכל תכונה שהיא של מושאי הרצייה)" (שם, בעמ' 120-121). במילים אחרות, החופש האנושי מתקיים רק באשר הרצון פועל על פי חוקים אותם הוא מחוקק לעצמו, וכפוף רק לעצמו, ואינו פועל בהשפעתם של גורמים החיצוניים לרצון. בהתאם ניתן לומר כי מעשה אנושי הינו "חופשי ומרצון" כאשר הוא נעשה מתוך מחויבותו של האדם לעצמו ולדרך בה תבונתו מורה לו לפעול, ואין הוא חופשי ומביא לידי ביטוי את הרצון כאשר הוא נעשה מכוחה של השפעה חיצונית בדמות "פיתוי או אונס". כך, הודאת אמת תהיה הודאה הנובעת מאמונתו של הנאשם כי חובתו המוסרית כאדם תבוני הינה להודות בפשעו. מנגד, הודאה הנובעת מהשפעות חיצוניות, בין אם חיוביות או שליליות, אינה הודאת אמת, אף אם האמור בה מתאר נכונה את המציאות, שכן אין היא נובעת מרצונו של המודה ואין היא נעשית באופן חופשי. אף אם תוכנה אמת הוא, הרי שאין היא הודאה. אין לראות את דברי המחוקק אך כמגבלה פרוצדוראלית בפני קבילותה של ההודאה, אלא בדרישה מהותית, שכן ככל שהדברים נמסרו לא מתוך החלטתו הפנימית של הנאשם אלא בשל השפעות חיצוניות, מדובר אך במסירת מידע שלא ניתן לכנותה הודאה, וכשם שיכול תוכנה להיות אמת יכול הוא להיות שקרי, וכל כולו נובע מההשפעות החיצוניות ולא ממוסר המידע עצמו. במובן זה מוסר "ההודאה" כמעיד מפי השמועה אודות אדם אחר, שכן לא ניתן לומר כי ביכולתו לקחת אחריות מלאה על דבריו. ודוק, אין בכך כדי לקבוע כי התקיימותה של כל השפעה חיצונית עובר למסירת ההודאה יש בה כדי להביא לפסילתה. השאלה היא כאמור האם ההשפעה החיצונית אך הביאה את הנאשם למצב בו מכיר הוא בחובתו המוסרית להודות, בבחינת "כופין אותו עד שאומר רוצה אני", או שמא ההודאה לא נבעה מרצונו הפנימי להתוודות אלא כתוצאה של הכורח החיצוני.

 

           מבחינת נסיבות המקרה שבפנינו, מצטיירת תמונה ברורה לפיה הודאתו של המערער אכן נבעה מהבנתו כי חובתו המוסרית הינה להודות בפשעיו ולתת עליהם את הדין. אף שפעלו עליו השפעות חיצוניות, עולה בבירור כי לא היה בהן כדי להוות את הגורם המניע מאחורי הודאתו, אלא לכל היותר גורם שסייע לשיקוליו הפנימיים לפעול את פעולתם.

 

           אשר על כן, מצטרף אני כאמור לחבריי.

 

 

 

           ש ו פ ט

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.

 

           ניתן היום, י"ח באב התש"ע ( 29.07.2010).

 

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   06098080_O19.doc   אז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il