|
בפני: |
כבוד השופט א' רובינשטיין |
|
העותר: |
זאב בראודה |
|
|
נ ג ד |
|
המשיבה: |
מדינת ישראל |
|
עתירה לגילוי ראיה חסויה |
בשם העותר: עו"ד אריאל עטרי
בשם המשיבה: עו"ד מיכאל קרשן
א. ביום
10.12.08 הוגש נגד העותר כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים, בו יוחסו לו שתי
עבירות של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז-1977).
בתמצית נטען, כי בתאריך 4.12.08 - יום פינויו של הבית המכונה "בית
המריבה" בחברון - הלך העותר בשביל המחבר בין קריית ארבע לאזור בית המריבה,
עזב את השביל, שלף אקדח, התעמת עם בני משפחה ערבית המתגוררת במקום, ובהמשך ירה
בשנים מבניה והם נפצעו. האירוע, ולמצער חלקו, תועד בסרט, ונסקר בהחלטתי (מיום
14.12.08) בעניין תנאי מעצרו של העותר (בש"פ 10534/08 מדינת ישראל נ'
בראודה (לא פורסם)).
ההחלטה ניתנה לאחר שהוגש כתב אישום, אך דנה בהליכים שחלקם לפני כתב האישום וחלקם
אחר הגשתו.
ב. לשלמות התמונה יצוין - כאמור בהחלטתי הנזכרת
מיום 14.12.08 - כי בית משפט השלום, בהליך המעצר, מתח ביקורת על כך שהרשויות לא
נדרשו לפגיעה בעותר על ידי תושבים פלסטינאיים (אוסיף כי הלכות מפורשות של בית משפט
זה - לסקירה ראו ע"פ 6392/07 מדינת ישראל נ' יחזקאל (לא פורסם) פסקה כ"ח - מצריכות כי כתב האישום ישקף כדבעי את האירוע האלים במלואו,
אך חוששני כי כתב האישום דנא אינו נדרש לאלימות קשה שננקטה כלפי העותר בשלבים
שונים של האירוע, אף אם אין בה, ואטעים גם זאת, כדי לשלול את אפשרות אשמתו). בית
המשפט המחוזי סבר, כי קיימות ראיות לכאורה למעורבות העותר באירוע. נאמר, בין השאר,
"נפגעו שני תושבים פלסטינאים בנסיבות שלפחות בראשיתן ניתן להצביע על 'חתירה
למגע' מצדו ואי הימנעות מעימות", וכי "בחר לסטות מן הדרך ולפתוח בעימות
אלים עם תושבי המקום, במצב דברים נפיץ ורגיש כשבכליו אקדח". בהחלטתי נאמר
עוד:
"ראשית, אציין כי אף שעיינתי בראיות, אין
בדעתי להידרש אליהן בפרטות, שהרי שאלת דיותן היא שתעמוד בפני בית המשפט המחוזי
בדיון שקבע לעניין בקשת המעצר עד תום ההליכים. אומר רק, כי סימן שאלה מרחף באשר
למעשהו של המשיב בראשונה... וגם לשיטתו שלו בדיעבד היה צריך לעזוב את המקום בהתגלע
המחלוקת... יש לבדוק כמובן ממה נבע המשך האירוע, שהפך אלים עד כדי ירי מספר יריות,
ומובן כי יש לבדוק מה היתה נחיצותן של היריות בנסיבות, ומה מקום לכאורה לטענת
ההגנה העצמית (שאולי מסתברת יותר בשלב בו היה המשיב על האדמה והוכה, אך היא נטענת
לגבי כל הירי)".
ג. קיומן של ראיות לכאורה נקבע שוב (בהסכמה
מסוימת בין הצדדים בכפוף לטענות הגנה של הגנה עצמית וצורך) בהחלטתו המפורטת של בית
המשפט המחוזי (השופטת אפעל גבאי) במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים (ב"ש
5576/08 מדינת ישראל נ' בראודה (לא פורסם) - החלטה מיום 18.1.09). בית המשפט סבר, על פי חומר הראיות שהיה
בפניו, כי לכאורה סטה העותר בשלב ראשון של האירוע מן הדרך ופנה לעבר תלולית שבסמוך
לבית המשפחה, בעודו אוחז אקדח בידו, ועל כן הביא על עצמו לכאורה את העימות האלים.
ד. ביום 19.2.09 חתם שר הביטחון על
"תעודה בדבר ראיות חסויות" לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש),
תשל"א - 1971, המתייחסת למקורות המידע של שירות הביטחון הכללי, לדרכי פעולתו
ולפרטים מזהים לגבי יחידות ואישים הפועלים במסגרתו. ביום 19.3.09 הוגשה העתירה הנוכחית,
ועמה בקשה לפרטים נוספים באשר לחומר נשוא התעודה. נמסר בין השאר, כי עם העברת חומר
החקירה להגנה (ביום 18.12.08) נאמר שקיים חומר לגביו תוצא תעודת חיסיון, וכי בא
כוח העותר פנה לבא כוח המשיבה לשם פירוט כללי של מהות החומר, ולא קיבלו. ביום
1.5.09 הודיעה המשיבה, כי מטעמי חיסיון אין ניתן למסור פרטים נוספים לגבי טיב
החומר. דיון ראשון בעתירה התקיים ביום 14.5.09. לאחר שמיעת טענות הצדדים נשמעו בא
כוח המשיבה ונציגי שירות הביטחון הכללי במעמד צד אחד.
ה. במסגרת זו הסביר בא כוח המשיבה מדוע החשיפה
המבוקשת "עלולה לפגוע בבטחון המדינה" (כלשון פקודת הראיות). אציין כבר
כאן, כי במהלך הדיון עיינתי בחומר החסוי, ומקובל עלי בהחלט כי חשיפת החומר עלולה
לפגוע בבטחון המדינה. עוד נדרש בא כוח
המשיבה בדיון לשאלת התרומה האפשרית של החומר החסוי להגנת הנאשם, וציין בהגינותו כי
נושא זה אינו חף מספקות. פורטו
צעדים שננקטו לבחון תרומה אפשרית זו, והוצע באורח קונקרטי כי המשיבה תגביל את
טענותיה בפני הערכאה הדיונית באופן שהחומר החסוי ייוותר מחוץ ליריעת המחלוקת. בתום
הדיון שבתי ועיינתי בחומר כאמור. לאחר העיון בחומר התקיים דיון נוסף במעמד צד אחד
(ביום 31.5.09). במעמד זה הבעתי את דעתי, כי בנסיבות, וחרף הצעת בא כוח המדינה, והמחשבה
שהושקעה בהעלאתה, הצורך בגילוי החומר "לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא
לגלותה" (כלשון הפקודה). הנימוקים הספציפיים לעמדה זו נמסרו בדיון ואין כל
אפשרות לפרטם בהחלטה גלויה, ונוכח עמדת המשיבה (ראו להלן) גם אין בכך צורך.
ו. סעיף 44(א) לפקודת הראיות מורה:
"44. חסיון לטובת המדינה
(א) אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה
אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע
בבטחון המדינה, או אם ראש הממשלה או שר החוץ הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי
מסירתה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה, אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון,
על-פי עתירת בעל-דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן
הענין שיש לא לגלותה".
נוסחת האיזון
שקבע המחוקק באשר לגילוי ראיה חסויה - "כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף
מן הענין שיש לא לגלותה" - התפרשה בפסיקה באופן המבכר את זכותו של הנאשם להליך
הוגן, על פני האינטרס
הבטחוני הציבורי (ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729; ע"פ 889/96 מאזריב
נ' מדינת ישראל, פ"ד
נא(1) 433; בש"פ 4857/05 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ובלשונו הציורית של השופט (כתארו
אז) חשין:
"לאמיתם של דברים, תחנת
המוצא ותחנת הסיום בנושא החיסיון הוא הצורך בעשיית צדק לנאשם, בקיומו של משפט הוגן. הגינות היא אמת-המידה וצדק הוא המיבחן. הם אשר יקבעו בשאלת החיסיון, ועל-פיהם יוכרע דין. עיקר היא
עשיית משפט צדק לנאשם, שמירת זכותו למשפט הוגן, ופגיעה
באלו תחייב מעצמה הסרת החיסיון" (בש"פ 6392/97 בלביסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 176, 179; ההדגשות הוספו - א"ר).
ז. מתוך הכרה בבכורה של הזכות להליך הוגן,
בוחן בית המשפט את החומר החסוי "'בעיניו של סניגור' המבקש לגלות כל בדל ראיה
שיש בה, ואפילו בדוחק - כשהיא לעצמה או עם ראיות אחרות - לסייע לנאשם" (בש"פ
9086/01 רביב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 163, 172 - השופט טירקל; בש"פ 5655/07 שעלאן
נ' מדינת ישראל (לא
פורסם)). בהקשר קרוב נאמר לפני שנות דוריים, "כי אין חקר לתבונת סניגור
מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא לפניו" (ע"פ 35/50 מלכה
נ' היועץ המשפטי, פ"ד
ד(1) 429, 433 השופט, כתארו אז, אולשן; ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת
ישראל, פ"ד מו(5) 8;
בש"פ 10411/07 אלוג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כאמור, אין כל אפשרות להרחיב לגבי
החומר נשוא הליך זה, אך בעיני אין ספק שסניגור מוכשר היה יכול לעשות בו שימוש
לטובת מרשו, אף כי הגינות כלפי המשיבה מחייבת לציין, לא בהכרח היה המאמץ מצד
הסניגור עולה יפה.
ח. בעקבות הדיון ביקש בא כוח המשיבה להודיע
בתוך מספר ימים באשר לעמדתה. ביום 4.6.09 הוגשה תגובה חסויה לעיוני, בה נמסר כי
ככל שאורה על חשיפת החומר, תודיע המשיבה "לבית המשפט המחוזי על חזרתה בה
מהאישום". עמדה זו, שהובעה כבר בדיון הראשון והיה לה ביטוי גם בחומר החסוי שהועבר
לעיוני, אינה משנה ממסקנתי האמורה, עם כל הצער על שהפרשה, בה נפצעו שני אנשים
כאמור, לא תבורר עד תום, דבר שכמובן הטרידני ולא גרם לי נחת:
"איזון השיקולים בסוגיית
גילוי ראייה חסויה הוא, לעיתים, מורכב ורב השלכות, אולם לעולם כפוף הוא לעקרון
לפיו מקום שראיה חיונית היא להגנתו של הנאשם, כי אז אין לקיים לגביה חסיון ויש
להורות על גילוייה, גם אם הדבר עלול להביא לכך שהצורך בגילוי יביא לביטולו של ההליך הפלילי
ולזיכויו של נאשם" (עניין פחימה, פסקה 7 - השופטת פרוקצ'יה; ההדגשה הוספה - א"ר).
תוצאה זו יש
בה כדי ללמד על החשיבות העליונה שמייחס המשפט הישראלי לזכות להליך הוגן, לשמירת
הזכויות הדיוניות. הגם שבתיק עשויות להימצא גם ראיות מרשיעות - אף על פי כן (כלשון
השופט חשין) "ההגינות היא אמת המידה". כך בכלל, וכך במקרה שלפנינו.
בהחלטתי לעניין מעצרו של העותר (בש"פ 10534/08) תואר נושא הראיות. ניתן
להרחיב עוד ולומר, ממידת ההגינות כלפי התביעה, כי על פניו החומר החסוי אינו כזה המקעקע את עמדת
המשיבה מכל וכל (שאילולי כן, חזקה כי לא היה מוגש
כתב אישום כל עיקר, והנושא נדון כנמסר בדרגים בכירים), אך סבורני כי בנסיבות
מסוימות הוא עשוי - ושוב יתכן גם אחרת - לשנות את ההכרעה בתיק על ידי הטלת ספק; ולא
ניתן לנהל הליך הוגן מקום שקיים חומר, אשר להגנה אין ניתנת ההזדמנות לנסות לנצלו
לצרכיה.
ט. סוף דבר, בתיק קיים חומר העשוי לכאורה לתרום
להגנת העותר, בלא שאדרש ל"שורה תחתונה" שהיתה מסורה לבית המשפט הדן,
ולפיכך היה ראוי על פי דין להורות על קבלת העתירה. המשיבה הכריעה כי המחיר לציבור
בחשיפת החומר גובר על האינטרס הציבורי שבניהול משפטו של העותר, עמדה הנראית לי
במקומה. בנסיבות אלה - בכפוף להצהרת המשיבה בדבר חזרה מכתב האישום - אין עוד צורך לגלות את הראיה. להחלטה זו נספח מסווג, שיועבר לעיון
המשיבה בלבד.
ניתנה היום ט"ו בסיון תשס"ט (7.6.09).
|
|
|
ש ו פ ט |
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09024890_T03.doc עש
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il